רק תמול שלשום אמר שר החוץ לפיד בתקיפות, כי לא נאפשר לפיגוע כמו זה שהיה בחדרה לקבוע לנו את המדיניות. השאלה מה המדיניות. האם מערכת יחסים חדשה צריכה לגרום לישראל לרסן את המהלומות שהיא נדרשת להנחית על גורמי הטרור האיסלאמיסטי הפלשתיני? לקחי אוסלו ומלחמת הטרור שבאה בעקבותיה לא נשכחו. אי אפשר לקדש יעדים אסטרטגיים מדיניים נאצלים על חשבון חיי יהודים בישראל.
כואב לראות שהמזרח התיכון כמנהגו נוהג: תמיד כשנראה ששוב יש חדש במזרח, מתברר שבמזרח אין כל חדש. חוגגים את מערכת היחסים החדשה של ישראל עם בעלות ברית ערביות ברצח יהודים. נוח עכשיו מבחינה מדינית ופוליטית פנימית במרחב הישראלי-פלשתיני לשייך את מעשי הטבח לכותרת הגג חובקת-הכל – "דאעש". כולם מתעבים אותו. לא צריך להגיד מלים נוראיות כמו "ערבים" או איסלאם רדיקלי (בלינקן אוסר על כך) או אפילו חמאס. אלה עכשיו איחואן. שיוך הפיגועים לדאעש מבלבל את היהודים. מצד אחד נשמר העיקרון של רצח יהודים; ומאידך, הפלשתינים וערביי ישראל נשארים יבשים.
מזכיר המדינה בלינקן אגב, הזהיר לקראת הרמדאן דווקא מפני "אלימות מתנחלים". אבל המציאות מתנפלת על שוחרי הטוב בסימטה אפילה. האם יסיקו מסקנות? אי אפשר להימנע מהמחשבה, שהממשלה הנוכחית קמה כדי לתת מענה פסיכולוגי מעיקרו למצוקה נפשית של מעמד בינוני גבוה וגבוה מאוד שלא היה מוכן לקבל ממשלת אחדות עם הליכוד ולא היה מוכן שיימשך הרעש הבלתי פוסק של פטישי האוויר מחוץ לחלון. זו לא ממשלה שקמה כדי לתת מענה לבעיות לאומיות אמיתיות. מלכתחילה זו לא ממשלה שיש לה העוצמה הדרושה לפעילות הנדרשת. למשל, כוחות צה"ל באיסוף נשק באום אל פחם ולא מפטרלים בערי ישראל.
זה בהחלט היה סמלי שאדריכל המהפך המדיני באזור, האיש שידע במקביל לשמר את שידור העוצמה וההרתעה של ישראל, מובל באותו יום של ועידת שדה בוקר אל דוכן הנאשמים. הפכו את בנימין נתניהו לנון-פרסון. אישיות שאיננה קיימת.
כבר לפני חודשים רבים היו שהתריעו שישראל משחקת רק הגנה מול רצף פיגועים. היא אינה מצליחה למצוא נוסחה של פעילות התקפית. תוך כדי כתיבת הדברים אני שומע קולות ירי מחלון דירתי במרכז ירושלים. אין חשש לפיגוע. אלו מן הסתם יריות שמחה. הממתקים יחולקו בהמשך.
היה מתבקש עכשיו להתלכד. לרדת מההתחשבנות הפוליטית הקורעת. להקים את ממשלת האחדות הדרושה לישראל כדי להתחיל מחדש את המסע הארוך והקשה.