המעשים ייבחנו הרחק מהמלון הסטרילי בנגב

בסיום פסגת הנגב, בירידה מהבמה, שר החוץ של איחוד האמירויות, שייח' עבדאללה בן-זאיד, תפס את עמיתו הישראלי יאיר לפיד, לחש לו משהו באוזן ואז נתן חיבוק חזק. בלי גינוני טקס של הוד מעלתו ואדוני השר, אלא יותר בכיוון "אחי".

כמה דקות קודם לכן, שייח' בן-זאיד, באנגלית קלילה וישירה עמד על הבמה ואמר את מה שרבים מאיתנו משננים מימי הגן. איך מאז השלום עם מצרים, ה-26 במארס 1979, לפני 43 שנה, אף אחד לא טרח לעדכן את הגרסה? יושבות פה מדינות שבכלל לא זוכרות על מה הן רבו.

אתמול בבוקר אפשר היה להשאיר לרגע בצד את את ערימת הציניות ולהכניס במקומן מוזיקה המתאימה לחגיגות היסטוריות. על במה אחת התגבשה תמונה שעד לא מזמן הייתה כמעט דמיונית. גלביות וחליפות, ערבית ועברית.

השיחוק הגדול: הלוקיישן

היה קשה להישאר אדיש כששר החוץ של בחריין, עבד אל-לטיף אל-זיאני, גינה בנחרצות את הפיגוע בחדרה, והשתתף בצער המשפחות שאיבדו את יקיריהן, וכששר החוץ המרוקני, נאסר בוריטה, הביע תנחומים בשם הממלכה. זה נראה לפתע טבעי, אנושי.

זו הייתה פסגה בתוך בועה, ללא רעשי רקע, שלא סטתה מהפרוטוקול. מי שבחר את הלוקיישן בבית המלון קדמא – ידע מה הוא עושה. נגב הארד קור, מסביב רק חול וחול. אין לחץ תל אביבי או מתח הירושלמי. אין לאן להתפזר ואין גם מי שיקלקל.

עשרות אנשי התקשורת שהגיעו חיכו במשך שעות עד שששת הטנורים יסיימו את הדיון ויתנו הצהרה לאוויר העולם. אני בינתיים ספרתי רכבים במגרש החניה העמוס. כבר הרבה זמן שלא ראיתי מכוניות מרצדס E350, שלוש דלתות, בשירות המדינה. אחד הנהגים אישר שכבר שנים לא ראו את המכוניות הללו, כי לא היו כאן משלחות כאלה גדולות ומכובדות.

בסיום, כשכולם התפזרו, עלו שר החוץ לפיד ומזכיר המדינה האמריקני, אנתוני בלינקן, לקברו של דוד בן גוריון, בכדי לעדכן את ראש השבט. "הזקן" אמר פעם: "היסטוריה לא כותבים, היסטוריה עושים". את המעשים בוחנים הרחק מן המלון הסטרילי, בלי שקשוקי כוסות ונאומים משויפים. כך שימים יגידו.