מותר להניח כי כמעט כל ישראלי מצא עצמו תולש שערות מרוב תסכול נוכח תמונות נטרול הרוצח בב"ש. עומד מחבל, בידו סכין מגואלת בדם אחרי שרק לפני רגע גדע חיים, ולידו צמד אזרחים חמושים וערניים שנאלצים לקיים איתו סוג של ריקוד - לצעוק, להתקרב ולברוח (וחוזר חלילה), מעין ואלס מקאברי שתכליתו להשיג איום דקירה פיזי, ובאמצעותו בעצם את האישור ללחוץ כבר על ההדק ולסיים את הפארסה הזאת.
עוד שערות נתלשו למראה תגובות הפוליטיקאים. גם אלו משמאל (כולל ימינה, כמובן), שכצפוי תלו את סיבת הפיגוע בעצם העובדה שיהודים נושמים בצורה רועשת ומתריסה מדי בסמוך לציבור רגיש כמו הבדואים; וגם אלו מצד הליכוד, שבלי שמץ של בושה האשימו את "חוסר המשילות בנגב" (ואני מדבר בעיקר אלייך, גברת מירי רגב) כאילו מדובר בתופעה שפרצה רק אתמול, אחרי תריסר שנות שקט ויציבות, ולא בהר געש מבעבע שמולו עצמתם עיניים במופגן.
מעט השערות שעוד נותרו על הראש נתלשו גם הן לקראת ערב עם דיווחים קפקאיים על כך שאחד מהיורים נחקר במשטרה ושנשקו נלקח ממנו לטובת "בדיקה בליסטית". הדיווחים קיבלו משנה תוקף כשהודלף הסרטון מהתחנה, שממבט ראשון נראה כאילו נוצר בידי אמיר קוסטוריצה: מצד אחד גיבור האירוע שמסרב לעזוב לביתו עד שיושב נשקו האישי, מצד שני שוטר כעוס ומופתע שדורש ממנו לעוף מהתחנה או שייאזק.
הביקורות על אטימות השוטר והדרישה לצלות אותו עלו במהירות. זה היה מובן, אבל מיותר. אותו שוטר אינו הכתובת לכעס. הוא בסך הכל עשה את מה שמצופה ממנו מלמעלה כשוטר אחרי שנים של שטיפת מוח. ובמילה "מלמעלה", הכוונה היא כמובן למערכת המשפט, שעושה הכל כדי להפוך את המשטרה ואת צה"ל לגוף שיטור חסר שיניים. אותה מערכת שמקפידה לשחרר בסיטונאות, בליווי עונשים מצחיקים, שלל גנבים, אנסים, גובי פרוטקשן ומאבטחים ב"חברות שמירה", כל עוד מדובר במגזר הבדואי, והכל כמובן בגיבוי תקשורתי שמתעלם כבר שנים ומאתרג במקרים הנפוצים יותר.
מצד אחד פורעים בדואים, מצד שני הפרקליטות. אפשר לומר שבישראל קיימות למעשה שתי "פלנגות" שרב המשותף ביניהן: שתיהן מאמינות שהן השליטות פה ואין בלתן, שתיהן מתייחסות אל החוק כהמלצה בלבד, והכי חשוב - שתיהן נחשבות לפרח מוגן. אסור לגעת, אסור לבקר. אם עשית זאת, אזי אתה חשוך, גזען או אנרכיסט הזוי. אין אמצע.
האופטימיות הגיעה עת החלו לזרום מאות אנשים לתחנת המשטרה באופן ספונטני ולהפגין בקול לשחרור היורה. באורח פלא, בתוך זמן קצר נעשו הטלפונים הנכונים, התקיימו ההתייעצויות הבהולות, והופ - הנשק הוחזר והיורה שב לביתו.
הפרקליטות למדה מהטובים ביותר (ובעיקר מנתניהו): רק לחץ ציבורי, ובעקבותיו גם לחץ תקשורתי, מובילים לפעולות. רק ציבור שיצעק יותר חזק ויפגין כושר עמידות, יוביל לשינוי. שלשום הציבור הציוני והלאומי התעורר לרגע. אפשר להיות "פיינשמייקר" ולתהות איפה הוא היה בעשור האחרון, כשלאט אבל בטוח הנגב החל לבעור. אבל עדיף לשבח את הטוב שיש ולקוות שהלחץ ימשיך לא רק אחרי פיגועים.
בכל מקרה, חייבים לערער את הפלנגות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו