חמץ בבסיסי צה"ל: ההפסד הוא של כולנו

מדי פעם אנחנו נפגשים, החבר'ה מהסדיר. "אוי, כמה גדלת!", אנחנו מעירים בחיבה אחד לכרסו של השני ומתיישבים לטפח זיכרונות על הדשא בגינה באחד ממושבי הצפון. לנו בצוות יש את אריק ולאריק יש כיפה. בטח בכל מחלקה במיל' יש שניים או שלושה אריקים כאלה אם לא יותר, הדוסים של הצוות.

על האש בשר כשר והקפה שחור בלבד. אין חלב. הכלים על טהרת החד"פ, והעוגות, רחמנא ליצלן - קנויות, ארוזות מהמפעל. אף אחד מעולם לא אמר "היי, מה קורה כאן?". איש לא התרעם על כך ש"בגלל" אריק אין קינוח חלבי, המחשבה בכלל לא עוברת בראש. אריק הוא בן צוות, ובזה נגמר הסיפור. השיחה קולחת, החברים צוחקים כשהם נזכרים בפסח בצבא, בכמויות המטורפות של מצות מרוחות בשוקולד שלא הצליחו לספק את הרעב. "סדרת שבי" קראנו לזה. אף אחד לא מסתכל על אריק במבט מאשים, אף אחד לא מסתכל עליו בכלל. בפסח רעבים ומחרישים חמץ בשק"ש כי זה מה שעושים חיילים ישראלים.

במהלך שנותיי כלובש מדים פגשתי אלפי ישראלים כמוני. אני לא זוכר ולו אחד מתוכם שזעק נגד איסור הכנסת חמץ לבסיסי צה"ל. כל חבריי מהסדיר ומהמילואים ויתרו בשמחה על אכילת חמץ בפסח בשביל אריק שלהם. ב"ויתרו בשמחה" אני מתכוון לקללות וגידופים, אבל מעולם לא היתה שם טרוניה ערכית; ההפך הוא הנכון. הקללות שכוונו כנגד המצה המתפוררת היו אותן הקללות שהוטחו בציפורן החודרנית או בסמל הקשוח.

כולם ויתרו בלי להקדיש לכך מחשבה נוספת. כולל הקיבוצניקים, שחלק מהם צלו ביום כיפור בשר על האש בחוף הכנרת ושרבבו לשון לשמיים. כן, גם הם ויתרו בשמחה, בשביל אריק.

לא חשבנו על זה לרגע כמו שלא חשבנו לרגע שאריק יתמהמה בהחלפה מתחת לאלונקה. הוא תמיד נכנס בזמן, ככה זה בצוות.

יש דברים שרק כשהם נלקחים ממך אתה מבין כמה יפים הם היו. בסוף חודש פברואר הוגשה לבג"ץ עתירה כנגד האיסור על הכנסת חמץ לבסיסי צה"ל. במקום להתעלם מההתערבות החצופה של בית המשפט בפקודות מטכ"ל, הזדרז הצבא באופן רופס להקים צוות בדיקה שיאפשר לבסוף הכנסת חמץ כזו.

הנערים שהיינו הפכו למבוגרים, מפסח לפסח כאילו לא חלף יום, בני הצוות שלי רוצים מצות מרוחות בשוקולד. העירוניסטים, המושבניקים, המזרחים והאשכנזים - כולם מתקלחים ומסתרקים, מעמיסים את הילדים ונוסעים לחגוג את ליל הסדר עם ההורים. מניחים על הראש כיפה מגוחכת והולכים לסמן "וי" בבית הכנסת ביום כיפור. היהדות שלהם ביישנית ושקטה, אבל את בניהם הם מלים. הם כבר שכחו את פרשת בר המצווה שלהם, אבל יעידו על עצמם "אני יהודי" בעיניים נוצצות. זה שלהם מהבית.

ובדבר הזה נלחם בית המשפט. במקום לסלק את העותרים בבושת פנים, באים השופטים ובנפש חפצה מחללים את הדבר האחד שלשמו התכנסנו פה במדינת ישראל. בושה לרמטכ"ל ובוז לקצינים שהחליטו לסגת ללא קרב. מתחפשים לדמויות במבטא אירופי, מבקשים לשאת חן בעיני עולם שעבור בני הצוות שלי הוא רחוק וזר.