אמנות, או שבאמת נמות

אם יש צמד מילים שנשחק עד דק בשנות הקורונה, הרי זה "העצמה נשית". נדמה שככל שנשים נחלשו יותר כלכלית, תעסוקתית ואישית, ככל שחוו יותר אובדן פרנסה, אלימות או סתם גירושים (היו הרבה כאלה בקורונה), ככה כולם אוהבים יותר לדבר על העצמת נשים, ועל נשים עוצמתיות. "אישה עוצמתית" - נדמה שזוהי המחמאה האולטימטיבית בימים אלה.

ומיהי אישה עוצמתית? כפי שלימדונו מורותינו ורבותינו - מרותם סלע ועד אתי כרייף וציפי רפאלי - זוהי אישה "העושה לביתה", והבית הזה שווה הרבה מאוד כסף, אם לשפוט על פי האחוזות שמציצות מאחורי גבן של האחרונות בראיונות טלוויזיוניים. אי אפשר להשיג סכומים כאלה דרך כתיבת ספרים, וגם לא דרך עבודה בתיאטרון או בקולנוע. מה שברור הוא שבישראל 2022 הכסף מדבר, הרוח מתה מזמן והאמנות הולכת וגוססת בעקבותיה.

דיווחים על ירידה דרסטית במכירות הספרים נשמעים חדשות לבקרים. גם סרטי קולנוע ישראליים, ככה אומרים, נהיו עניין לפסטיבלים בלבד. על התיאטרון הפסיקו להתאבל כבר בסגרים הראשונים. נהוג לומר שאמנות פרחה גם בתקופות האפלות ביותר בהיסטוריה, אבל לפעמים נדמה שמה שקורה עכשיו הוא הרִיק שאחרי האפילה, זמן המוות הקליני של האמנות.

ובכל זאת, גם ממוות קליני אפשר להתעורר לפעמים. בני אדם זקוקים לאמנות. הם זקוקים לה כדי לחוש את עצמם בני אנוש. אנשים זקוקים לספרים, לתיאטרון, לקולנוע, למוזיקה, למחול ולאמנות פלסטית, כדי שיגרמו להם להאמין - ולו לרגע - שיש עוד משהו בחיים האלה חוץ מאשר המאבק ההישרדותי היומיומי. שיש עוד משהו שיכול לקשור בינם לבין זולתם מלבד האינטרס המיידי של פרנסה, ביטחון ואפילו אהבה ומין.

אני פוגשת יוצרות נפלאות שפועלות בארץ. לכתב העת שאני שותפה לעריכתו הן שולחות לי סיפורים, שירים, איורי שער. ברשתות החברתיות אני נתקלת בעבודות אמנות שלהן, ולפעמים אני הולכת לתערוכות שגורמות לי להתרוממות רוח. אני רואה בתיאטראות העצמאיים - ופעם בכמה שנים גם בממוסדים - הצגות שמעוררות בי מחשבה. אני רואה סרטים וסדרות מצוינות שהן כותבות ומביימות. כשאני מנסה לחשוב לאיזה שפל נוסף העולם יכול להידרדר אם קולן יידום - אני מתמלאת אימה.

אני שואלת את עצמי איך אפשר להמשיך לעשות אמנות בעידן הקורונה, ונדמה לי שהדרך הבטוחה ביותר לשם כך היא לוותר על השקר המתייפייף הזה של האישה העוצמתית. כי אם יש משהו שאמנות יכולה לעשות - זה לספר את סיפורן של נשים מוחלשות.

למעשה, כשחושבים על עבודות האמנות המשפיעות והמכוננות ביותר שנוצרו על ידי נשים מאז ומעולם, הרי אלה עסקו כמעט תמיד בנשים שמישהו, או מישהם, עשו הכל כדי להחליש אותן: נשים שספגו אלימות, נשים שהושתקו, דוכאו או נדחקו החוצה, לפעמים הן עסקו בנשים שפשוט לא התאימו למודל הנשי המקובל של נישואים לגבר, מקור העוצמה הנשי האולטימטיבי.

משירי סאפפו ועד "חמדת" של טוני מוריסון, דרך עבודות הפרפורמנס הראשונות של מרינה אברמוביץ' (שסיפרה פעם שהיה לה מזל שאף אחד לא רצח או אנס אותה באמצע מיצג שבו הורתה לקהל לעשות בה כרצונו במשך כמה שעות), הנשים המתות־מהלכות ב"קפה מילר" של פינה באוש או "Proud Mary" של טינה טרנר, שאחד הביצועים המרגשים ביותר שלו הוגש על ידיה שעות ספורות בלבד לאחר שכמעט הוכתה למוות על ידי בעלה לשעבר.

לכל האמניות האלה נמאס להיות חלשות, אז הן החליטו לחשוף את מנגנוני הכוח הכלכליים והחברתיים שהחלישו אותן - וצרחו את דבר קיומם בקולי קולות. אולי זה גם מה שאנחנו זקוקות לו היום - לצרוח את סיפורי החולשה וההחלשה שלנו בקולי קולות, במקום לחייך חיוך מיליון דולר. סליחה - 850 אלף שקל.

הכותבת היא סופרת, עורכת ומורה לכתיבה יוצרת