אם הדבר היה מציאותי, ההחלטה החשובה ביותר שיכול היה לקבל ילד ישראלי היא להחליט למי להיוולד.
ככל שישראל מתבגרת והנתונים נערמים, העובדה הזו הולכת ומחריפה. בואו, למשל, נראה את הנתונים האחרונים של משרד הבריאות: תנאי הכרחי לסטודנט ישראלי לרפואה הוא בית עשיר. 80 אחוזים מהסטודנטים לרפואה בישראל הם ילדים להורים מהעשירונים העליונים. מהעשירון העליון בלבד מגיעים 56 אחוזים מהסטודנטים. כל השאר? נותרים מאחור או מתגלגלים ללימודים יקרים, ולרוב פחות איכותיים, במזרח אירופה ובמדינות אחרות.
למה זה קורה, בעצם? סטודנטים לרפואה מדברים על גב כלכלי שהם צריכים לקבל לפחות במשך עשור מהוריהם, לפני שהם עומדים על רגליהם והופכים להיות בין המרוויחים הגדולים במשק. למעשה, זה מתחיל הרבה לפני כן. כדי להתקבל לרפואה, יש צורך בתעודת בגרות מצטיינת וציון מעולה בפסיכומטרי. מי מקבלים תעודת בגרות מצטיינת? לפי נתוני משרד החינוך, מדובר במי שלומדים ברשויות החזקות ביותר. לפני שנתיים נמדדו 24.5 אחוזים של מקבלי תעודת בגרות מצטיינת מבין מקבלי התעודות ברמת השרון. בשדרות, רהט ואופקים - 0.5% בלבד.
המבחן הפסיכומטרי מהווה אף הוא חסם. מאז הצהרתו של שר החינוך לשעבר, שי פירון, כי הפסיכומטרי יבוטל בשל האי־שוויון שהוא מייצר, התקיימו אינספור מבחנים ממיינים. נשיאי האוניברסיטאות מתעקשים על קיום המבחן, והפער האיום בין מי שנכנסים בשערי ההשכלה הגבוהה לבין מי שנותרים בחוץ - מחריף. אם היינו מדברים רק על הפקולטות היוקרתיות לרפואה, ניחא. מתברר שמי שנולדו לעשירונים הגבוהים ביותר (9 ו־10), הם בעלי 70 אחוז סיכוי להתחיל בלימודי תואר ראשון עד גיל 30. מבנות ובני העשירונים הנמוכים ביותר (1 ו־2), מגיעים לשם רק 16 אחוז.
את המגמות הללו לא יעצרו מילים זולות, אלא רק מעשים נחושים ויקרים. רק השקעה בחינוך הפריפריאלי ושבירת חומות מסננות, כמו המבחנים הפסיכומטריים, יכולות להפוך את הפירמידה. לשם כך נחוץ כוח פוליטי נחוש, שלא מגיע כדי לתפוס מקום וליהנות מכוח, אלא כדי לייצר תיקון ביחסי הכוח.
במסכת אבות מוצגות שתי גישות לגבי מי שאומר "שלי שלי - ושלך שלך". אחת אומרת שזו מידה בינונית, הגיונית. זה "טבע האדם". והגישה המנצחת אומרת שזו "מידת סדום". סדום היתה העיר הכי משוכללת בעולם. היא קרסה בשל ההתעקשות על התרכזות אנוכית של כל פרט, משפחה וקהילה בטוב שלה, בלי להסתכל על מי שסביבה.
סופה של חברה שרומסת את הילדים שגדלו בחושך הוא חורבן. המספרים מוכיחים את זה. מדינות עם אי־שוויון גדול "מצטיינות" בבריאות ירודה, אי־אמון, מחלות נפש, אלימות. העובדה שהנתונים הללו נשטפים ברעש האינסופי, צריכה להיות ההתחלה שלנו בדרך הארוכה לתיקון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו