הערב, במרכז מורשת מנחם בגין בירושלים, בנוכחות נשיא המדינה יצחק הרצוג וראש הממשלה נפתלי בנט, יצוין יום השנה ה־30 לפטירתו של רה"מ השישי מנחם בגין. אך לא יהיה זה עוד טקס, אלא ציון תהליך חסר תקדים בתחום הזיכרון הקולקטיבי.
מאז מותו, ניתן לעמוד על סוגיה מרתקת הכרוכה בדמותו: בגין הפך מן המודר שבמנהיגי מדינתנו ללא פחות מ"תו התקן" להתנהגות נאותה של מנהיגות לאומית; למי שמעניק את הלגיטימציה לרעיונות, לערכים ולמפלגות; למי שמאפיל על כל מנהיג בגעגוע שהוא מייצר, בעיקר באמת המידה להתנהגות נאותה: כמעט בכל סקר שאנו מייצרים סביב משבר מזדמן התשובה העולה היא: "יש לנהוג באופן שבו בגין היה נוהג".
אבל בחייו היה בגין דמות חסרת לגיטימציה: כראש האצ"ל היה אבי מחנה "הפורשים" - הוא ועמיתיו הוצגו כמי שחיבלו במאמצי הסוכנות היהודית, מפא"י, ההגנה והפלמ"ח לטובת הקמת המדינה.
כראש "חירות" הוצג כפרובוקטור, מי שלא ראוי היה להיתפס כחלק מהמושג "ממלכתיות": מנהיג "אלטלנה" - אונייה שבהפקה הוליוודית־סובייטית נוצר סביבה המיתוס המאורגן שנועד להציגו כממריד פוטנציאלי שסכנה להצביע לו, פן ינצל את מושכות השלטון לטובת קידום מדיניות אנרכיסטית ופרובוקטיבית.
כראש ממשלה נוצר לבגין מיתוג של מי שאין מסוכן ממנו לעסוק בסוגיות ביטחוניות: ראשית תוך הצגת השמדת הכור העיראקי כפעולה שבוצעה לטובת זכייה בבחירות, ושנית תוך הצגת הלוחמה בלבנון - ניכוש ביצת טרור טובענית שאיימה במישרין על שלום אזרחי ישראל - כמלחמת ברירה מיותרת שקודמה על ידי ממשל מיליטריסטי צמא דם. לכאורה לא היה מועמד מתאים פחות ממנחם בגין להיהפך למזוהה כמנהיג הממלכתיות האולטימטיבי.
אך כיום, כשרוצה איש ציבור לייצר תוקף לדבריו - שופט עליון או קצין מטכ"ל, מי שחושק בקידום הנכונות להכשיר את הלבבות לפשרה טריטוריאלית או המעוניין בקידום הצורך להיאחז ברגבי המולדת תוך אזכור השבועה כי יהיו עוד "הרבה אלוני מורה" - מגייס את בגין.
כל ציטוט, טור או מאמר פרי עטו, הינם כר פורה לפרשנות ולניכוס. השיא היה בבחירות האחרונות - כאשר יותר ממפלגה אחת בחרה להציג עצמה כממשיכתו ה"טבעית" של ראש הממשלה המנוח.
כיצד הפך בגין - זה שהמונח "ממלכתיות" נוצר רק כדי שלא להכילו בתוכו - למי שהוא עצמו המבטא והמייצג את הממלכתיות באופן כה מובהק, לאבי האומה, בעיקר מבחינה רגשית? הדבר עוד יידרש להיחקר, אך מהימור ראשוני ולא מסוכן מדי אטען כך: אם הייתי צריך לשרטט את חדרו של בגין כנער, הייתי מציב מעל שולחן הכתיבה שלו פוסטר ועליו הכיתוב "עשה את הדבר הנכון".
בגין נהג לעשות את מה שבעיניו סומן כדבר הנכון. גם אם לא הסכמת עימו, ידעת שזה מה שמניע אותו. נכון היסטורית־לאומית, ולא פוליטית. נכון היה לטעמו להעיף את הבריטים מארץ ישראל - גם אם הם נלחמו בנאצים - מה שאמור היה לסבך את הסיפור? הוא ניגש למלאכה ללא היסוס. הרי היעד הוא הקמת מדינה.
נכון לשיטתו להפגיז את הכור בעיראק, גם אם יכעסו על שמעון פרס מהאופוזיציה חבריו המעונבים בפריז? מה יש בכלל לשקול - משברים דיפלומטיים הם בני חלוף. נכון לגרש את אש"ף מלבנון, תוך ספיגת ביקורת רצחנית מקומית ובינלאומית ובעיקר - תוך פיקוד על קרבות מרים וקשים? זה תפקידו של צבא במדינה ריבונית: הגנה על שלום אזרחים במחיר כואב של סיכון חיילים.
כל אלו הן רק דוגמאות לשורה של החלטות קשות שחלקן פגעו בבגין במובן המיידי - אך התבררו כמפוארות ואמיצות לאחר שנים, כשהוא כבר לא היה בחיים.
לא בכדי בגין הוא האיש שאליו מתגעגעים. בימים שבהם מנהיגים מחליטים על פי הסקרים של מחר - מדובר במנהיג שידע שרק משיקולי "צו ההיסטוריה" יישק דבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו