חודש מארס 2002 היה שיאה של תקופה עקובה מדם בירושלים וברחבי המדינה כולה. פיגוע רדף פיגוע, והמדינה כולה היתה אחוזת אימה ופחד. פחדנו כשהילדים עלו לאוטובוס או יצאו לבלות עם חברים, וענן גדול של אווירת נכאים ותחושה קשה של חוסר אונים ליווה אותנו מעל.
מעבר לתקופה קשה שחוויתי כהורה לילדים, שרוצה לשחרר ולתת להם לחיות אבל מפחד פחד מוות לשלומם, חבשתי את כובע מפקד מחוז ירושלים בתקופה הנוראית הזאת. כשומר חומותיה של ירושלים, האחריות לביטחונם ולחייהם של תושבי ירושלים לא נתנה לי מנוח. ואכן, הלחץ וקצב האירועים הכריעו גם אותי. קצת יותר מחודש לפני "מארס השחור", בסוף חודש ינואר קיבלתי התקף לב אחרי הפיגוע ברחוב המלך ג'ורג'. אלא שבמקום לנוח נאלצתי להמשיך, ויומיים לאחר מכן חזרתי לשטח לשיא הזוועות שציפה לי.
היו פיגועים שבמזל גדול נמנעו, כמו בבית הקפה במושבה הגרמנית, אבל לצערי הגדול, היו גם פיגועים מחרידים ששברו את ליבי, שלא הצלחנו לעצור. המראות של תינוקות וילדים מוצאים מתוך הריסות אוטובוס מפויח או של צעירים מתים שכל חטאם היה שיצאו לבלות, היו קשים מנשוא. המראות והריחות הקשים, שחוזרים מדי פעם, ילוו אותי כנראה עד יומי האחרון.
כמפקד הייתי חייב לעטות על עצמי מסיכה קרת רוח. גם כדי להצליח לתפקד וגם כדי לא לשבור את רוחם של השוטרים והלוחמים שלי שעבדו 20 שעות ביממה.
ובכל זאת, הגיבורים האמיתיים שנתנו לי את הכוח להמשיך גם בימים הקשים ההם היו תושבי ירושלים. הם שקמו בכל בוקר לעבודה, שלחו את ילדיהם לבית הספר והמשיכו בשגרת חייהם ככל שיכלו. בנחישות ובגבורה אזרחית כפי שרק הם יודעים. בזכותם חומות ירושלים לא נפלו וירושלים לא נשברה.
ח"כ מיקי לוי הוא יושב ראש הכנסת ובעברו מפקד מחוז ירושלים
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו