אוקראינה לומדת את מה שישראל כבר הבינה

ישראל בחרה לבסס את ביטחונה הלאומי על הגנה עצמית • שגשוגה התאפשר בזכות צבאה, אף על פי שננטשה בשלבים שונים על ידי שותפותיה לערכים הדמוקרטיים

מפגן האחדות השבוע באודסה, צילום: אי.פי

בדיון על משבר אוקראינה ועל משמעויותיו, יש לתת מקום לפרספקטיבה ישראלית ייחודית בהקשר היסטורי רחב יריעה. היא נוגעת לבחירה האסטרטגית של היישוב היהודי, מימי המנדט והמדינה בראשית ימיה, לבנות ולקיים כוח הגנה שנועד להתמודד בכוחות עצמו גם בתסריטי האיום הגרועים מכל. האוקראינים לומדים היום מה שהצ'כים למדו ב־1938, ומה שהיהודים נדרו לא לשכוח: אי אפשר לסמוך על הדמוקרטיות המערביות מול האיום של משטרים אוטוריטריים, המוכנים להסתכן בעימות צבאי ולכפות בכוח את רצונם. מי שלא יגן על עצמו - ייעזב לנפשו כאשר הוא זקוק יותר מכל לסולידריות של שותפיו לערכים. הלקחים עומדים בתוקפם למרות ההבדלים החשובים: אוקראינה אינה נתונה באיום קיומי, וישראל אינה נדרשת, ואינה יכולה, לעמוד צבאית מול מעצמה כרוסיה.

משנות ה־30 בנה היישוב היהודי כוח מגן הכפוף להנהגתו המדינית, וחיזק אותו במחתרת גם כשהבריטים אימצו מדיניות אנטי־ציונית מתנכלת. בזכותו עמד היישוב בעימות עם הפלשתינים משלהי 1947: המתכונת הצבאית שעיצב, התחמשותו בנשק "צ'כי" וההתקפה הטריטוריאלית ב"תוכנית ד'" הכריעו לטובתו את "מלחמת הדרכים" עם ערביי הארץ, ערב פלישת הצבאות. רק גיוס מלוא הפוטנציאל האנושי והברחות הנשק המאסיביות, למרות האמברגו האמריקני, אפשרו ניצחון במלחמת העצמאות.

בעיצומו של האיום הכלל־ערבי נגד ישראל, שעוצב תחת מנהיגותו המשיחית והכריזמטית של נאצר, נטשו את ישראל לגורלה במשך כמעט 20 שנה. קודם ארה"ב, אחר כך צרפת ולבסוף אירופה כולה. בשנות ה־50 הוצב לישראל איום קריטי, כשבריה"מ סיפקה למצרים (ובהמשך למדינות ערביות נוספות) כמויות עצומות של נשק קו ראשון. ארה"ב סירבה לאזן את ההפרה הדרמטית במאזן הכוחות, כמקובל במלחמה הקרה, באמצעות אספקת נשק מגן לישראל. כשישראל יצאה למלחמת מנע ב־1956, הכריע אותה לחץ אמריקני והעניק לנאצר ולסובייטים ניצחון פוליטי מהדהד. הניצחון הזה קיבע את מעמדו הדומיננטי של נאצר באזור לעשור נוסף, שהסתיים בגיוס העולם הערבי כולו למלחמה נגד ישראל ב־1967.

צרפת, שבאותו עשור סייעה לישראל להתמודד עם הסכנות הללו, בגדה בישראל אחרי מלחמת ששת הימים ותמכה באויביה. כשמדינות ערב שוב יצאו ב־1973 למלחמה מתואמת וישראל נקלעה למצוקה, הגיע תורה של אירופה המפוחדת כולה לבגוד בישראל, כאשר סירבה להרשות למטוסים אמריקניים שהחישו אספקה לצה"ל לתדלק בתחומיה. בתחום שאינו קריטי, אך מקומם ונבזי לא פחות, ממשיכות מדינות אירופיות לתת יד לדה־לגיטימציה של המדינה היהודית בארגונים בינלאומיים, ולממן בנדיבות גופים החותרים תחת יסודותיה.

ישראל היא סיפור הצלחה לא רק בזכות החירות והחדשנות, אלא גם משום שבחרה לבסס את ביטחונה הלאומי על הגנה עצמית. שרידתה, התפתחותה ושגשוגה התאפשרו בזכות צבאה החזק ונחישות בניה להתגונן בכוחות עצמם, אף על פי שננטשה בשלבים שונים על ידי שותפותיה לערכים הפתוחים והדמוקרטיים.

היא זוכה לסיוע בשל הערכת נחישותה לשרוד גם בלעדיו. היא מונעת מלחמות בזכות כושר ההרתעה, ומבטיחה שלום ושיתוף פעולה עם שכנותיה בשל הכרת מדינות ערב בעוצמתה, ובנכונותה לעשות שימוש בכוחה כאשר אין ברירה. ישראל למדה שמה שמחולל את תוקפנותם של משטרים אוטוריטריים וגורמי טרור תת־מדינתיים הוא רתיעת הדמוקרטיות משימוש בכוחן, גם כאשר הדיפלומטיה והאמצעים הכלכליים ממצים את השפעתם.

האירופאים מאשימים את ישראל מראשיתה בהסתמכות יתר על נחת זרועה, ודוחקים בה לבנות את ביטחונה הלאומי על ערבויותיה של "קהילה בינלאומית" שהמציאו בהבל פיהם. הם וממשל ביידן ממחישים עכשיו בהתנהגותם מדוע אסור להקשיב להם. אוקראינה תצטרך להסתפק בסימפתיה ולהשלים עם פגיעה קשה בריבונותה. לו היה גורלה של ישראל תלוי בהתגייסותן ובנחישותן של הדמוקרטיות המערביות, אפשר היה כבר עכשיו לחבר את ההספדים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר