כואבת לי הבטן מאז יום חמישי. עוד משפחה קוברת בן צעיר מדי, נשוי טרי מדי, אב לתינוק רך שלעולם לא יכיר את אביו. עוד טרגדיה מהדהדת של חיים שנגדעו כשרק החלו לפרוח.
ה"טפטוף" העיקש של פיגועים רצחניים דורש מאיתנו לעצור. "לא מהערבים, כי אם מעצמנו נבקש את דמו...", אמר משה דיין על קברו של רועי רוטברג ב־1956 בקיבוץ נחל עוז, אחרי שנרצח בידי ארבעה עזתים שפיתו אותו להתקרב לגדר. "מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים - השכחנו זאת? דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח - לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית".
אין לנו ציפיות משונאינו, אמר דיין; הם עושים כל מה שהם יכולים כדי להשיג את מטרתם - השמדת הישות הציונית. הציפייה היחידה שלנו היא מעצמנו - שלא נשכח מול מי אנחנו עומדים: לא "פרטנר", כי אם מבקשי רעתנו. וכדי שהחזון היהודי והציוני של תקומת הארץ ובניינה יוכל להתגשם - בביטחון, בשגשוג ובשלום - אנו זקוקים ללוע תותח.
הירצחו של יהודה דימנטמן ז"ל הוא קצהו של קרחון גדול וכאוב של הפקרות: הפקרתו של צפון השומרון, בהריסה חסרת תוחלת של יישובים פורחים; הפקרת כבישי יהודה ושומרון ומעין השלמה עם היותם חצי "מערב פרוע", כפי שנוכחנו גם בתאונה הנוראה שבה נהרגו ילדי משפחת מעודד, רק לפני שבועיים; ובאופן עמוק, הפקרת המרחב הרעיוני ואימוץ הנרטיב הפלשתיני בכל הנוגע לשטחי לב הארץ. שכחנו שנוכחותנו שם היא בזכות ולא בחסד - כשם שהזכות הטבעית וההיסטורית עמדה ועומדת בבסיס הרעיון הציוני כולו.
במקום לצייד את אויבינו במגוון תירוצים מביכים לרצחנותם - היינו צריכים לקרוא את דיין. "זו גזירת חיינו", המשיך מעל לקבר הטרי, "להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופינו החרב - וייכרתו חיינו".
65 שנים עברו, ולמעט האמונה שלנו בצדקת הדרך - לא התחולל כאן שינוי מהותי. יהודים תמימים עדיין נרצחים, ויהודים תמימים אחרים עדיין מנסים להסתכל לכל כיוון חוץ מאשר לתוך העינית של התותח. אנחנו לא מצדיקים טרור, חלילה, רק "מבינים" אותו.
מספרים לעצמנו שיש סיבות אחרות לרצחנות הזו, שאינה יודעת שובע. אם חלילה היה יוצא בחור יהודי עם נשק לא חוקי ואורב בצד הדרך למכונית פלשתינית - כל המדינה היתה עכשיו על הרגליים.
הסיקורים הנרחבים היו צריכים לכלול את שם בית הספר שלמד בו הרוצח, שם המסגר ושמו של האימאם; ישראל היתה צריכה לנקוט צעדים חמורים כדי לוודא שהרשות הפלשתינית מעמידה לדין ומענישה את מי שצריך וראוי. וכן, כמובן - חומש צריך להפוך ליישוב מוסדר ומחודש כבר אתמול בבוקר.
המשוואה הציונית מאז ומתמיד היתה פשוטה להחריד: הם רוצחים וכורתים, אנחנו נוטעים עץ ובונים בית. וכדי שלא נראה את הפרחים היפים שלנו נקטפים בדמי חייהם - כדאי מאוד שנשכיל ללמוד מדבריו של דיין: אנחנו דור התנחלות. אין לנו עדיין הפריבילגיה להסיר את כובע הפלדה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו