ברשותכם, דמיון מודרך: אתם יושבים לכם בנחת בדירה, פתאום דפיקות בדלת. שוטרים בפתח, ובלי הקדמות מיותרות הם נכנסים אליכם הביתה ומבצעים חיפוש לאיתור "חומרים מסוכנים". הם הופכים את הבית, פותחים מגירות, מפשפשים בחפציכם האישיים ביותר, וכל זאת כשאין לכם מושג מה הם מחפשים, אבל אתם יודעים שני דברים: א. אינכם מחזיקים "חומרים מסוכנים", ב. מותר להם. "חוק חיפוש" חדש מתיר לשוטר להיכנס אליכם הביתה ללא צו שופט.
נמשיך בהדמיה: השוטרים עוזבים דירה הפוכה בידיים ריקות. לכם נותר רק לפרוק פוסט נזעם ברשתות. לתאר חוויה אורווליאנית, להביע כעס עצום על מגיש החוק, ועל הדרך גם להפטיר קללה יפה. שיהיה. הפוסט מצליח, השיתופים מרקיעים שחקים, והופ - יד נעלמה מוחקת את הפוסט, שנעלם מעל לפני האדמה. בהמשך מצלצל שוטר, שמזהיר ומבקש "להפסיק עם ההסתה או שיינקטו צעדים".
היסטריה מעושה? מדע בדיוני? תתעוררו. מציאות: בקריאה טרומית עברו השבוע שני חוקים שיאשררו לאלתר את כל הנ"ל - "חוק החיפוש" של סער יקנה לשוטר סמכות להיכנס ולבצע חיפוש במקום בלי צו, אם התעורר חשד סביר שבמקום מצוי חפץ שיכול לשמש ראיה לביצוע עבירה חמורה; "חוק הפייסבוק" של מאיר יצחק הלוי קובע ששופט בעל הסמכה מתאימה יהיה רשאי לתת צו למפרסם להסיר תוכן מהרשת. כן, בהליך בזק, עומד לעבור צמד חוקים מחרידים, שמהותם שבירה לרסיסים של חופש הביטוי ותחושת המוגנות של אדם בביתו. קוראים שיפטירו ברוגע ש"לי זה לא יקרה, אני לא עובר את הגבולות ברשת ולא מסתיר חומר מסוכן", צריכים להפנים שכל מה שכתבתם או עשיתם נתון לשיקול דעתם של השוטר והשופטים. והם, איך נרמוז בעדינות? לא בדיוק בצד שלכם.
העובדה שמאחורי החוקים עומדת מפלגת תקווה חדשה לא אמורה להפתיע. היה צפוי ששר בלתי פופולרי, שנחבט תכופות ברשתות ונאלץ להתמודד עם אזכור שאלות על עבר מפוקפק ושרת בריאות מכחישת חיסונים, ינסה להעלים ביקורות ושאלות. כך נחשף שעשתה שאשא ביטון בעצמה לגורמים במערכת החינוך, שלא לדבר על תומכי הקנאביס ששלחו את שרן השכל לכנסת רק כדי לראות אותה מצביעה בעד חוק שיתרום לרדיפתם. לא צריך להיות גאון כדי להבין שחוק הצנזורה מוכוון נגד ימנים, שהרי רק הם מסיתים ברשתות. זאת, כמובן, לעומת השיח העמוק והמכבד משמאל, שמקפיד תמיד על שפה נאותה ועל תרבות דיון.
לו היו נתניהו או סמוטריץ' מעבירים חוקים שאפילו מתקרבים לנ"ל, האדמה היתה רועדת - ובצדק. שדרנים היו נזעקים, והיתה נרשמת אינפלציית שימוש במילים "דיקטטורים", "ארדואן" ו"קץ הדמוקרטיה", שבין כה וכה נשלפות גם אחרי התעטשויות גנריות שלהם. אלא שגם הם יודעים שיותר מעשור הימין אפילו לא התקרב להעביר חוק אחד כזה. ל"לוחמים בדיקטטורה" לקח חצי שנה להעביר שניים.
נסכם בפשטות: החוקים של תקווה חדשה הם חרפה אנטי־דמוקרטית ואלימה, בכסות צבועה ושקרית לשלום הציבור. פלסטרים קוסמטיים מתוצרת ממשלת שמאל, בתוספת שתי מפלגות שמריחות את אחוז החסימה מלמטה, שנועדו לזרוע פחד ולהפחית ביקורת. ובכן, מר סער, מאיר הלוי וכל החברים שהצביעו בעד: זה לא יצליח לכם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו