בחודש שעבר רעשה התקשורת בארץ לאחר שנמנע משרת האנרגיה קארין אלהרר להיכנס לוועידת האקלים בגלזגו עקב חוסר נגישות. מתברר, שגם במדינה מפותחת ונאורה כסקוטלנד, נבחרת ציבור המתניידת בכיסא גלגלים לא בהכרח יכולה להגיע לכל מקום. אלהרר, שמצאה עצמה בעל כורחה במרכז העניינים שלא בנושאי אקלים, דאגה לציין כי היא שמחה שהמקרה העלה למודעות את נושא חוסר הנגישות. האם עלינו להסתפק רק באמירות בדבר חוסר נגישות? לטעמי ומניסיוני, הנושא הוא עמוק הרבה יותר.
מאחורי חוסר נגישות עומדות הפרות מאוד בוטות של זכויות טבעיות שלהן זכאי כל אדם, על אחת כמה וכמה במדינה דמוקרטית. הזכות לחירות היא הראשונה להיפגע: האדם הוא יצור אוטונומי ויכול לשלוט בחייו ולכוונם על פי רצונו כל עוד הוא לא פוגע באדם אחר, בחברה או בעצמו. חירות התנועה, הנגזרת מהזכות הכללית לחירות, פירושה זכותו של אדם לנוע ממקום למקום ללא הגבלה כלשהי. חופש הבחירה גם הוא נגזרת של הזכות לחירות: החופש של כל אדם לבחור לעצמו כיצד לחיות את חייו. כאשר נמנעת מאדם היכולת להגיע למקום מסוים, לקרוא מידע, ללמוד או לעסוק בעיסוק כלשהו, הרי שאנו לוקחים ממנו את זכויותיו הבסיסיות.
עיקרון הבחירה החופשית נחשב לעיקרון מרכזי ביהדות, והוא גם מרכזי ברעיון התשובה ובהטפה החינוכית של נביאי ישראל: האדם בוחר כרצונו לעשות הרע או הטוב, הוא יכול לחזור בו ממעשיו הרעים, להשתחרר מעברו, ממנהגיו ומהרגליו, ולהשתנות לגמרי, כלומר האדם אחראי על מעשיו. מעצם היותנו חברה שאינה מנגישה את משאביה לחלק מהאוכלוסייה, אנו בעצם מסירים מאדם עם מוגבלות את האחריות לחייו. כמה נורא זה! האם אני יכולה לתאר לעצמי שאינני אחראית לחיי? האם החברה מודעת לעוול הרגשי שהיא יוצרת?
וכמובן, שישנה הזכות לכבוד - הזכות של אדם לחיות את חייו בלי לחשוש מפני השפלה או פגיעה בכבודו העצמי. השרה אלהרר נמנעה מלדבר במונחים של השפלה, אך אני חשתי זאת בשבילה. האמת, שחשתי בושה בשביל כל מי שהיה סביבה. אפשר להשפיל אדם שעשה מעשה משפיל בעצמו - או במילים אחרות, עשה בחירה חופשית ויישא על כך את הדין. אולם, עצם היותו של אדם עם מוגבלות לא מגדירה את מעשיו, ולצערי, החברה יוצרת מצב שמוגבלותו אכן מגדירה את מעשיו: מונעת ממנו בחירה, מצרה את צעדיו ו"חוסכת ממנו" - דבר מזה אינו לבחירתו.
השבוע נציין כולנו את היום הבינלאומי לשוויון של אנשים עם מוגבלות. הזכות לשוויון מדברת על כך שכל בני האדם נולדו שווים בערכם ובזכויותיהם, ויש להתייחס בשווה לכל אדם באשר הוא אדם, ללא הבדל דת, גזע, לאום, מין, שפה, השקפת עולם והשקפה פוליטית. ואני אומרת: האמנם אנו מתייחסים באופן שלא פוגע בערכם וזכויותיהם של אנשים עם מוגבלות? אדם עם מוגבלות הוא אדם! אדם שווה זכויות! זכותו לעשות את בחירותיו ותפקידנו כחברה להסיר את כל החסמים האפשריים על מנת שהבחירה תתאפשר. חסמים אלו הם פיזיים, קוגניטיביים (נגישות) ותפיסתיים (סטראוטיפים).
כדי שנגיע לשוויון הזדמנויות, לא מספיק יום כזה פעם בשנה. זה צריך להיות חלק מאורח חיים: במערכת החינוך - כשהמורה מייצר שוויון בין הילד המקובל לילד הדחוי; בתעסוקה - כשהמעסיק לא מפחד לקלוט לשורותיו אדם עם מוגבלות; בשירות - כשהמידע נגיש בכל השפות ובכל האמצעים. או, כשכולנו נשמור על זכויותיהם הטבעיות של כלל האזרחים, וביניהם גם של אנשים עם מוגבלות. אסור שנשכח - אדם עם מוגבלות אינו שונה ממני וממך, ולכולנו הזכות לחירות, לכבוד ולשוויון ללא יוצא מן הכלל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
