בסוף קיץ 1953 ביקש ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון לצאת לחופשה בת שבעה שבועות, עזב את משרדו ומינה לעצמו ממלאי מקום לשני התפקידים. את ימי החופשה, שאת רובם בילה בטבריה, הקדיש בן גוריון לחשיבה מחודשת על תחום הביטחון, ובסופם הציג בפני הממשלה מסמך קצר בן 18 נקודות. המסמך עומד עד ימינו אנו בבסיס תפיסת הביטחון של ישראל. לחברי הממשלה הוא הסביר כי כדי לוודא שדרכי פעולתם תואמת את המציאות המשתנה, עליהם "לשכוח כאילו מה שיודעים מכבר, להסתלק מדעות קדומות ולראות הכל בראייה חדשה". בן גוריון לא סתם אמר זאת: הוא יצא לסמינר משום שביקש לבדוק סוגיות של ייעול וחיסכון בצבא ויצא ממנו כאשר הוא מעלה על נס דווקא את הסוגיות הבלתי-צבאיות בביטחון הלאומי.
לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה עזב "הזקן" את משרדו ויצא "לסמינר", לחופשה של לימוד עצמי. הדבר קרה גם באביב 1947, חודשים ספורים לפני ההחלטה הדרמטית של האו"ם על חלוקת הארץ והקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. גם בחופשה זו, לאחר שלקח על עצמו את תיק הביטחון בפעם הראשונה, שאל עצמו הזקן שאלות מהותית על אודות בניין הכוח במדינה הצפויה לקום, וניגש לנושא מתוך גישה רעננה, תוך קריאה מעמיקה ומפגש עם עשרות אנשים, מפקדים בכירים וחיילים פשוטים כאחד.
הגישה הזו, היכולת לעצור את העיסוק היומיומי, את העיסוק "בשוטף" ולהביט על העולם בראייה חדשה הניעה את בן גוריון בכמה מהחלטותיו המרכזיות כמנהיג: הבחירה לפתח את מושג הממלכתיות ולהעמיד במרכז את הטוב המשותף לחברה כולה ולא את האינטרסים של מפלגתו; ההחלטה להקים את צה"ל ולפרק את המחתרות; הניסיון לבטל את זרמי החינוך; ההכרעה להמשיך בעלייה המונית לארץ כנגד דעתם של המומחים והפקידים; כינון היחסים עם גרמניה המערבית והחתימה על הסכם השילומי; ההתמקדות בנגב כמרחב הזדמנויות של ישראל, ועוד.
בכל אלו מתאפיינת גישתו של בן גוריון בשילוב של מה שהוא כינה "חזון ודרך". היכולת להציב חזון מרחיק לכת מצד אחד, והתוויית דרך הנשענת על תכנון מדוקדק מצד שני. בעינינו, מקרה הבוחן המרתק ביותר לניסיון לשלב בין החזון לבין הדרך הוא בגישתו של "הזקן" לנגב. הוא ראה בשטח האדמה החרב שנחשב כלא מתאים להתיישבות, פוטנציאל רב והציב ביחס אליו חזון מרחיק לכת שעבור בני זמנו נשמע כמדע בדיוני ממש: התפלת מים, חשמל סולארי, חקלאות מדברית ועוד. הוא האמין שמימוש הפוטנציאל שבנגב לא רק יסייע למדינה, כי אם "יביא ברכה לכל המין האנושי" וביקש להציב את ישראל בחזית המלחמה במדבור וכגורם מוביל בסיוע למדינות מתפתחות. החזון הזה לווה כדרכו גם בדרך: מאות רבות של פגישות עם אנשי מדע ורוח, מהנדסים ומורים - מהארץ ומחו"ל.
נוסף על כך, ולא פחות חשוב, בן גוריון עצמו "עלה" לנגב. הוא רצה להשתתף בעצמו "במעשה הבראשיתי" של הקמת יישוב והפרחת השממה. הוא גם האמין, ולא רק בסתר ליבו, שעם ישראל יבוא אחריו. האם החזון של בן גוריון התגשם? האם הפוטנציאל הנגבי קרם עור וגידים?
ממרחק הזמן קל להביט על הרעיונות של בן גוריון בעין ביקורתית: חלקם צלחו אבל רובם נכשלו, באחדים מהם היה יותר משמץ מגלומניה, ואילו אחרים לא הביאו בחשבון תפיסות וערכים המנחים אותנו כעת.
החיים בישראל בשנת 2021 מלמדים עד כמה מורכב החזון הבן-גוריוני ועד כמה מורכבת הדרך למימושו. יחד עם זאת, נראה שקריאה צמודה של הכתבים הרבים שהשאיר אחריו מלמדת אותנו לקח אחר: בן גוריון לא היה רוצה שנקדש את החזון הספציפי שלו או שנצעד במדויק בדרך אותה סלל; הוא קורא לנו ממרחק השנים לפתח את החזון המשותף המתאים לנו כחברה כיום ולמצוא את הדרכים להוציאו מהכוח אל הפועל.
הקריאה הזו חיונית לחברה הישראלית בת זמננו והיא חיונית במיוחד ביחס לנגב, המציב בפנינו שורה ארוכה של אתגרים. "בנגב יבחן העם בישראל" אמר בן גוריון לפני יותר מ-70 שנה. על מנת שנוכל להוסיף את המילים "ובנגב הוא גם עבר את המבחן", עבודה רבה עוד לפנינו. זו העת לצאת לסמינר, "לשכוח מה שיודעים מכבר, להסתלק מדעות קדומות ולראות הכל בראייה חדשה".
***
לציון יום האזכרה השנתי למותו של דוד בן גוריון, הועלו באתר המכון למורשת בן גוריון הרצאות ופעילויות תוכן המציגות מסמכים ארכיוניים וסיפורים לא מוכרים על האיש ופועלו.