מי הקריב את הפצ"רית

אנשים טועים לחשוב שהדיפ־סטייט הוא כת סודית של פקידים, משפטנים או קצינים, הפועלים מאחורי הקלעים כדי לקבוע את גורלה של המדינה.

אך אין מדובר באוסף אנשים עם אג'נדה, אלא במה שאפשר לכנות "המערכת", זו אנרגיה ששואבת כוח לשם הכוח.

הדיפ־סטייט רוצה לגדול ולהתעצם, הוא ניזון מחולשות אנושיות, משאיפה לקידום ולהכרה, ומפחד. מי שנכנס ל"מערכת" מרגיש בתחילה שכישוריו מובילים אותו להצלחה, שהוא מתוגמל, בעוד למעשה הוא עובר גיוס לא מודע והופך לסוכן שלה. כבר חמש שנים הדיפ־סטייט מבין שהסתה נגד נתניהו מחזקת אותו, והוא מפעיל אנשים שמאמינים שהם עושים טוב, דואגים למדינה, בעוד בפועל הם רק כלי משחק שהיא מפעילה.

תומר־ירושלמי, הפצ"רית לשעבר היא דוגמה נדירה לרגע שבו הדיפ־סטייט נחשף במלוא ערוותו. במשך שנים נשאה את דגל ה"מערכת": דייקה בלשונה, שמרה על גבולות הצבא והמשפט, האמינה באמת ששלטון החוק הוא קודש. היא לא התנגדה לדיפ־סטייט, היא היתה בתו הנאמנה

אל תטעו, ה"מערכת" אדישה לצדק, לאמת או למוסר. אידיאולוגיות, ערכים ומפלגות פוליטיות הם רק מכשירי הולכה: בשמאל היא מדברת בשם זכויות אדם, בימין בשם ביטחון ועם נבחר. היא מתלבשת על שלטון ועל מחאה, על מוסר ועל ציניות, על דת ועל מדע. אין לה זהות, אין לה מטרה - יש לה רק תיאבון. היא נמשכת אל מקומות שבהם מצטבר כוח ואל בעלי סמכות, או שהיא מגייסת אותם או שהיא נלחמת בהם. בכל מקרה, ביום שבו הם נחלשים היא משילה אותם כקליפה ריקה.

זה תמיד היה ככה.בפרשת קו 300הוקרבו אנשי שב"כ כדי לשמר את הדימוי המוסרי של מערכת הביטחון. יצחק מרדכי הפך לנטל כשההאשמות על הטרדה מינית איימו על תדמית הצבא והממשלה. ארי שביט, שהמערכת היללה כמצפונה של העיתונות, סולק בחרפה. רות דוד, שהיתה סמל למצוינות משפטית, הושלכה ברגע שהפכה לסיכון ל"מערכת". נוחי דנקנר, סמל ההצלחה הקפיטליסטית, נמחץ לטובת אמון הציבור בצדק החברתי. כך נוהגת כל מערכת כוח: משתמשת בבניה כל עוד הם מזינים אותה - ומקריבה אותם ברגע שהופכים למעמסה. גםפרשת ההסתדרותוארנון בר־דוד מסתמנת ככזאת. שיהיה ברור, לכל אחד מהם יש אחריות אישית מלאה למעשיו. הם אינם חפים מאשמה, ולא ראויים לרחמים והבנה.

תומר־ירושלמי, הפצ"רית לשעבר, אינה שונה. היא דוגמה נדירה לרגע שבו הדיפ־סטייט נחשף במלוא ערוותו.

במשך שנים נשאה את דגל ה"מערכת": דייקה בלשונה, שמרה על גבולות הצבא והמשפט, האמינה באמת ששלטון החוק הוא קודש. היא לא התנגדה לדיפ־סטייט, היא היתה בתו הנאמנה. היא אף יזמה את הדלפת הסרטון כדי להגן על ה"מערכת", תוך הקרבת החיילים. אך ברגע שבו סערת שדה תימן איימה לשבור את אמון הציבור ב"מערכת", היא עצמה הוקרבה בלי היסוס.

יום אחד היתה סמל הממלכתיות, ולמחרת הפכה לרדופה עד חורמה. היא הודתה שהיא אחראית והיא כנראה גם אשמה, אבל עכשיו, כשהאבק שוקע, היא רק מתחילה להבין מה אירע לה והיא לא יודעת את נפשה, איך הפכה שעיר לעזאזל של הדיפ־סטייט ששירתה כל חייה.

כל מי שמשתף פעולה עם הדיפ־סטייט צריך לדעת שה"מערכת" מעניקה תחושת שייכות, כוח ומעמד, אך זו רק דרך לפתות את בעל התפקיד להזין את האנרגיה שבתוכה. ברגע שיפסיק לשרת אותה, היא תפלוט אותו בלי שמץ רחמים. אין בה אהבה, אין בה צדק, אין בה אפילו רוע - יש בה רק דחף בלתי נשלט לצבור כוח. מי שחושב שהוא מטפס בדרגות בזכות עצמו אינו אלא אבן נוספת בבניינה, מי שמאמין שהוא שולט בה כבר הפך לכלי בידה. סיפורה של הפצ"רית הוא סימן לכל מי שמרגיש בטוח בתוך ה"מערכת": היא לא תגן עליו, היא תשתמש בו - וכשיגיע יומו, היא תקריב גם אותו.

מי שלא ילמד את הלקח של הפצ"רית עוד עלול למצוא את עצמו במקומה.

ד"ר קותי שוהם הוא פילוסוף פוליטי ומומחה למחשבה מדינית