מחנה הימין קם אתמול לשחר של יום חדש, או ליתר דיוק, לשחר של יום זיכרון חדש. סלקטיבי. ונוציא לרגע מהתפריט הקבוע את העיסוק האובססיבי במה שנתניהו עשה, ואם עמד או לא עמד על הבלטה הקטנה שהשמאל הקצה לו בטקס. זה כמובן לא השתנה.
אבל בחלק השני בתפריט השנתי בהחלט ראינו שינוי, והוביל אותו אתמול יאיר לפיד: פלייליסט ההאשמות נגד מחנה הימין כולו, הכיפות הסרוגות, הרבנים ההם וכל מי שבמחנה הלא נכון - דולל משמעותית, והארטילריה המדויקת כוונה לימין מהסוג שנותר מחוץ לקואליציה. כלומר - יש ימין שנשאר אשם, ויש את הימין שזכה לחנינה.
האצבעות המאשימות, שהקלידו במשך 25 שנה טורי נזיפה - קיבלו הפעם מנוחה. כי גם, ואולי בעיקר, סביב רצח רבין, השמאל לא באמת חרד לשלום הדמוקרטיה ולא נלחם בהסתה "לרצח הבא", אלא מגייס את כל כובד משקלו הסמלי של התאריך הידוע כדי לשלוף את איל־הניגוח שיהלום קצת בצד השני, באלה ש"הסיתו". אלא שהפעם, הצד הפוליטי המסוים הזה כבר קצת פחות בצד השני, ויותר שחקן משנה בממשלה שהשמאל יכול היה רק לחלום עליה. פתאום נעשה פחות דחוף להעמיד אל הקיר את הימין כולו.
ואם אפשר לקפל את דגל המאבק באלימות המגדרית כשמדובר בנשיא לשעבר מהמקום הנכון עם הדעות הנכונות - גם את דגל האשמת הימין אפשר לאפסן כשפחות צריך. במילים אחרות, אי אפשר לנהל את התעמולה הזאת כרגיל כשאתה בממשלה עם הימין. כי ה"אישומיאדה" הקבועה סביב היום הזה לא כוונה רק כלפי נתניהו; האצבע הופנתה לציבור הכיפות הסרוגות על כל זרמיו, ולימין הליכודי המסית והמופרע ההוא. שקד ובנט היו פעם מייצגי הפשיזם המסוכן, ליברמן היה סמל הגזענות, וגם גדעון סער ואלקין היו בשר מבשרו של אותו ליכוד ממסדי ונושן שעמד למתקפה הקבועה. היום הם משרתים את מטרת־העל: החלשת המחנה הלאומי והעומד בראשו.
שזה גם אומר שהשמאל מצא לעצמו חיים. שנים מאז אובדן הדרך האידיאולוגית, העיסוק ברצח רבין וההצבעה על האשמים היו הדברים היחידים כמעט שאיחדו את השמאל המפורר והמנודה, וסיפקו לו רגע שנתי של "ביחד". היום כמעט כולו בממשלה, זולת אולי החברים מחד"ש, שממילא מזוהים יותר עם הקואליציה מאשר עם מפלגות האופוזיציה האחרות. אז בין המתנה לפגישה במוקטעה לעוד ראיון מלטף בכלי התקשורת, מכניסים ללו"ז גם את יום השנה לרבין, וממשיכים הלאה.
אבל מעל לכל, הפעם הניצול הפוליטי וקמפיין ההשחרה סביב מפעל ההנצחה נפגשים באקלים לא נוח. העדויות על פרס צצות בעיתוי בעייתי למי שפועל תודעתית לייצר "מחנה נאור" מול "מחנה החושך". מאחורי הקלעים של הפוליטיקה של הזיכרון וההנצחה חשופים מתמיד, וכולנו מקבלים הצצה למפעל הנקניקיות של היכל הקדושים של האומה הישראלית. גילינו איך גם בשאלות על זיכרון ומורשת - הכל מסתכם בפוזיציה. במקרה הרע התקיים סביב דמותו של פרס קשר שתיקה, כשרבים ידעו אבל לא העזו להציף. ובמקרה היותר רע, גם כשנודע להם (ובעיקר להן) - עושה רושם שהם דאגו יותר ל"מורשת" ול"סמל", ופחות לקורבנות. וכשגלגלי הפוליטיזציה של הזיכרון וההנצחה כל כך חורקים, למי יש כוח לשמוע עוד הטפות?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו