תיעוד ממחלקת הקורונה: "מפסידים בקרב מול המוות"

משבר הקורונה עוד לא נגמר, אנחנו בגל הרביעי. אני מרגיש שאני בעיצומו של אירוע דרמטי, מתגלגל, שאני לא רואה את סופו. זו חוויה חדשה וקשה עבורי, אני לא רגיל לראות שיעורי תמותה כאלה ולחשוב שאנחנו מפסידים בקרב מול המוות. התפקיד שלנו הוא לרפא ולהציל חיים ובמצב הנוכחי, פעמים רבות, הוא מסתכם בליווי החולה אל מותו באופן מכובד ככל הניתן. הקורונה היא מחלה מבלבלת, קשה לצפות מראש מי ימות ומי ישרוד – המוות בקורונה הוא בלתי צפוי.

אפשר לתאר את המצב כמלחמת התשה אין סופית. הצמצום הדרמטי במספר מיטות האשפוז בפנימיות ובמחלקה הגריאטרית, מאיץ את השחרורים מהמחלקות, ויוצר מעמסה פיזית ונפשית אדירה על הצוותים הרפואיים.

העובדה שמדובר במחלה מתעתעת גורמת גם לרופאים המנוסים ביותר לאבד את האמון באינטואיציה שלהם. הקושי הגדול נובע מכך שיש חלון הזדמנויות צר מאוד, שבמהלכו אנחנו יכולים לתת לחולים הקשים טיפול שיציל את חייהם, אבל לא תמיד אנחנו יודעים איזה טיפול הוא הנכון.

רק לפני שבוע המחלקה הגריאטרית, שבה אני עובד, הפכה למחלקת קורונה, כיום אנחנו עומדים על 26 מטופלי קורונה לרוב קשים וצמאים לאוויר ולחמצן, כאשר הטלפון בדלפק לא מפסיק לצלצל ולהודיע על עוד קבלות למחלקה.

היום שלנו בתור רופאים מתחיל בלהכיר את המטופלים דרך מערכת ממוחשבת ומסך טלוויזיה, שמזכיר לי את תוכנית האח הגדול. לאחר ישיבה ארוכה של היכרות מרחוק, מתמגנים ומתחילים להזיע למשך שעות בתוך מחלקה סגורה. העבודה שלנו הפכה להיות יותר קשה ויותר מעייפת וסטרסנטית, לא רק לתת טיפול דרך הווריד או דרך הפה, אנו מלווים את החולים שלנו ברגעים הקשים האלה שצמאים לחמצן ולאוויר, הרגשה של בדידות בתוך מחלקה סגורה. צוות המחלקה התגייס במלואו להילחם על כל מטופל בכל שעה ובכל התנאים.

לאור האמור, אנא הקפידו על ההנחיות, לכו להתחסן. רק כך נוכל להתמודד עם מגפת הקורונה.