בלדה ללפיד

שלושה אנשים עלו בסולם ששלביו עשויים שקר. כשהגיעו למעלה גילו ש״רק לא ביבי״ בלי ״ביבי״ משאיר ״רק לא״ שיגדיר אותם.

אף לא אחד מהם נושא משקל סגולי שייזכר או כישרון מיוחד כלשהו. שלושתם בילו קריירה פוליטית שלמה בלי לומר דבר בעל משמעות, חוסים בצילה של דמות שאין לאיש מהם הכלים להתמודד איתה. בעוד דמות האב מתנהלת בצמרת ליגת העל, בניה מנהלים את קרב חייהם על הובלת הליגה למקומות עבודה. עם השנים כולנו התרגלנו שנקודת הייחוס היחידה של חייהם היא בנימין נתניהו, ומשהתפטר מהג'וב - הם עומדים כמו שהם: אחוזי פחד־ביצוע, נבוכים וחסרי אונים.

כל מה שביקש לעצמו גדעון סער במשך השנים היה להיות הסגן. היה מסכם את חייו כהצלחה אם היה מצליח להיות ולו האופציה החיוורת של אדונו, אלא שגורלו אינה לו לנסות להיות מס' 2 למנהיג שלא יכול להיות לו מס' 2. נישא על גלי אהדה עממית, שהתבררה כאהדה־לשעתה ושנתפרה במיוחד עבורו, סער עומד היום בתחנה הסופית של דרכו הפוליטית: מצורע, נשכח וזנוח. מה שנותר לו הוא הדבר היחיד שידע לעשות: למשוך בחולצתו של האיש שנתן לו משמעות, כאילו לא שם לב שזה עבר לספסלי האופוזיציה.

נפתלי בנט היה שם, קרוב לנתניהו, בתפקיד שהיה תפור למידותיו אבל צר מהכיל את יומרתו: ראש המטה של נתניהו. חמוש במגלומניה נטולת הווה־אמינא, רוכב על פנטזיה באדיבות ערוצי התעמולה, עומד היום נפתלי - והמורשת של הבוס מביטה בו מכל פינה. בייאושו, כל מה שנותר הוא לשמוע לעצתם הנואלת של יועצי תקשורת: "נפתלי, תדבר עם הידיים". הבעיה היא שתנועות הידיים האלה אינן משרות ביטחון אלא מזכירות טובע הנאבק על חייו, וגורמות לכולנו להתגעגע למי שנפתלי כל כך מתאמץ להיות ולעולם לא יצליח.

ובמקום הראשון יאיר לפיד. ההקשר הפוליטי גרם לנו לשכוח שהתסכול של לפיד, כל הכעס והשנאה, הם על כך שהוא עצמו אמור היה להיות בנימין נתניהו.

שנים ארוכות אני עוקב בעניין אחרי יאיר לפיד. אהבתי את הטורים שלו, קראתי את כל הספרים שכתב, ואני חושב שזיהיתי את הנרטיב הפנימי. הוא היה נותן הכל בשביל להיות המתאגרף המדמם שבקושי קם מהקרשים רק בשביל לנצח בקרב בסיבוב האחרון. סיפור ההצלחה ההוליוודי של בנימין נתניהו אמור היה להיות הסיפור של יאיר לפיד, ועל כך הוא לא יסלח לו לעולם. לפיד הוא זה שאמור היה לקחת מפלגה בת 12 מנדטים ולעשות ממנה ממלכה. על פי לפיד, שמו שלו היה אמור להילחש בהערצה בבירות העולם, ועל הניצחון המושלם על נגיף הקורונה יאיר לפיד חלם לקרוא בביוגרפיה שהיתה אמורה להיכתב עליו.

במקום זה, לפיד מתבזה בתפקיד הצמיג הרזרבי, מתבטל בפני ריקא אחוז שיגעון גדלות שלא עובר את אחוז החסימה, וממתין סבלני לתורו להיכנס ללשכת ראש הממשלה כדי לחגוג את הסיום האפור, החמוץ, של הספר שכבר לא ייכתב: "יאיר לפיד - עשיתי זאת בדרכו".