אפילו לא מדמעה של ילדה

גזענות מערכתית אינה אגדה ופוליטיקת הזהויות ביקשה במקורה לטפל בבעיות אמיתיות. מדובר במושג שפרץ לחיינו בשנות ה־70, ובמקורו הוא קבע כי עלינו כחברה להעניק יחס רגיש לקבוצות חברתיות הסובלות מדיכוי או מחוסר שוויון בגלל המבנה החברתי או ההיסטוריה של החברה.

אלא שבמקביל לאפליה מתקנת ולטיפול אמפתי, החלו התעלמות והכחשה של התנהגויות בעייתיות, כולל עברייניות, בקרב אותן קבוצות. וככל שהקבוצה מודרת יותר, וייתכן אף נתונה בהצטלבות של זהויות (הגדרות זהות שונות של מין, צבע, נטייה מינית וכו') - כך התגבשה נטייה להיות יותר ויותר סלחנים כלפיה. יחס מועדף תקבל אישה, שחורה, ערבייה, לסבית - שסיפור חייה מועיד אותה באופן מובנה לאפליה, לאלימות, להדרה או לדיכוי. גם גבר, שחור, להט"ב ומסתנן יכול אף הוא לזכות, בשל חלק מהמאפיינים שלו, לסלחנות ולהתעלמות מצד הממסד. גם בשל המקום הקשה שממנו הוא מגיע, אך גם מסיבות אחרות כפי שתכף תגלו.

בתחרות מי יקבל העדפה ויתרון היתה "אמורה לזכות" האישה, אך העניין מסתבך כאשר ישנה גם היררכיית אג'נדות פוליטיות. מתברר שאג'נדת מדינת כל אזרחיה חשובה יותר מאג'נדות פמיניסטיות שונות של קורבנות נשים.

ההקדמה הזו נועדה להסביר מדוע נשים שהותקפו מינית או פיזית על ידי גבר ישראלי, יהודי, לבן, שנחשב פריבילג, זוכות להד תקשורתי עצום, לעומת נשים אחרות, שסיפורן מושתק. הדוגמה האחרונה של הטענות נגד שי אביטל, שזכתה לבולטות רבה לעומת שורה ארוכה של נשים שאיש לא שמע את סיפורן: האונס והרצח של סילבנה צגאיי בת ה־13, אולימפיה חביב, שהותקפה ורוצצו את ראשה בשוק בנתניה בשעת ערב, והאירוע האחרון של מ' משכונת התקווה, שעברה ניסיון אונס והותקפה באכזריות לפני כשבועיים.

כמה אנשים שמעו את סיפורן בתקשורת? האם חברות הכנסת וארגוני הנשים זעקו את הצעקות שלהן? כמעט שלא. לא חוסר האמפתיה של חברות הכנסת לנשים גרם לכך, אלא מדרג האג'נדות: הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה חשובה יותר מהאג'נדה הפמיניסטית. לא הזהות המינית של המותקפות חשובה, אלא הזהות החברתית של התוקף היא המשמעותית, וצריך לשמור עליה. במקרים הללו, כולם מסתננים אריתריאים וכולם היו מועמדים לגירוש.

טיפול בסטיגמטיזציה ובדעות קדומות הוא חשוב והכרחי, אבל היררכיית הזהויות הלכה רחוק מדי. אני האחרונה שאתעלם מזה שיש בקרבנו קבוצות שנסיבות חייהן מחייבות יחס מיוחד. אך כמו שיש מאותן קבוצות כאלה שפורצים את תקרת הזכוכית ומגיעים להישגים, כך אסור לנו להתעלם מזה שיש בקרבם אנשים עבריינים, פוגעים ואלימים. אל לנו להתעלם מפשעיהם, ועליהם לשלם מחיר בדיוק כמו כל עבריין אחר.

זה תקף לכל סוגי הקבוצות המוחלשות. הסלחנות כלפיהם לא תורמת להם דבר, והדרישה לשמור חוק ולהיות אזרחים נורמטיביים תיטיב בראש ובראשונה עימהם. אישה או גבר שנפגעים ממעשיהן של "קבוצות מודרות" זכאים לקבל אותו יחס אמפתי של אלו שנפגעו מפריבילגים.