מסיבת העיתונאים של בנט בנושא הקורונה היתה מופע של תעתועים בזמן. אלמלא הקריאה להמשיך להתחסן, מי היה מאמין שעברו שנה וחצי מאז שלמדנו לעטות מסיכות, לשמור על היגיינה ואיך ללחוץ ידיים? מישהו ניסה להשכיח את העובדה שהיינו המדינה המובילה בעולם בשיעור המתחסנים. שעד לפני חודש נספרו פה חולים בודדים בלבד מדי יום. שכבר ניצחנו את המגיפה. ומעל לכל, שבזמן הזה עברנו צד: מהיערכות למגיפה בתנאי אי־ודאות קיצונית, לוודאות לא קטנה בזיהוי של התפרצות מחודשת והכלים הנדרשים לבלימת התפשטותה, אם לא למיגורה.
הספרות מבחינה בין פעולות "מניעה", המבוססות על ידע מן העבר שמסייע לנו לפעול בהווה, לבין צעדי "היערכות", המתאימים למצבי אי־ודאות שבהם אין אפשרות להיעזר בידע קיים כדי למנוע את העתיד הלא רצוי, אלא רק לצמצם את הנזק לאחר התרחשותו.
זה בדיוק מה שקורה לנגד עינינו. במשך שנה, עד הגעת החיסונים, התמודדה הממשלה בתנאים של אי־ודאות קיצונית, עם התפשטות מהירה של מגיפה חדשה שמתרחשת פעם במאה שנים. ודווקא במשך התקופה הזו, נהגו להשתמש במונח "מחדל" כנגד כל צעד היערכותי שננקט כדי לצמצם את התפשטותה.
כשהוזמנו "יותר מדי" מכונות הנשמה - מחדל. כשנאלצו להכריז על סגרים כדי להשתלט על אלפי חולים חדשים ביום - מחדל. כשסגרו בתי ספר או כשחזרו ללימודים במתכונת מצומצמת - מחדל. כשהפעילו תו תקן להגבלת התקהלויות במקומות סגורים - מחדל. ואפילו כשרצתה הממשלה לרכוש מבעוד מועד מיליוני חיסונים שיהוו מנה שלישית, לפני שתעלה דרישה כזאת בשאר העולם - מחדל. פתיחת נתב"ג - מחדל. סגירת נתב"ג - בעקבות עתירת נגד לבג"ץ - גם כן מחדל. ועדיין, מול הלא נודע, קיבלה הממשלה החלטות קשות ומצילות חיים כנגד עמדות פופוליסטיות של אנשי ציבור ותקשורת, ומול קשיים משפטיים.
אך בזמן שהיערכות יתר, שעשויה אולי להיות מוגזמת או "אובססיבית", אינה מחדל, חוסר תגובה גורף אל מול ההתפרצות המחודשת הנוכחית - הוא בהחלט מחדל.
לקבל מדינה עם חולים בודדים ולטפס בתוך חודש ליותר מ־800 חולים חדשים ביום - זה מחדל. לא להיערך לרכוש חיסונים למנה שלישית - עד אשר יתחיל שוב המרוץ העולמי לחיסון - זה מחדל. לא להציג כבר עכשיו תרחישים לפתיחת שנת הלימודים - זה מחדל. להשית את עלות הבדיקות על האזרחים, במקום להגדיל לאלתר את מספר הבדיקות הארציות ועמדות הבידוק - זה מחדל. "להמליץ" לאנשים לא לטוס לחו"ל, במקום לקבוע תקנות ברורות - זה אמנם מעורר צחוק באולפן, אבל במציאות - זה מחדל. לבטל תקנים במשרד הבריאות דווקא כעת - זה מחדל. להתבונן בהתפשטות הנגיף, לראות מהו קצב ההכפלה ולחגוג עם "תו שמח" - זה מחדל.
שנה וחצי עברו, ובמקום ללמוד ממה שנעשה, הממשלה כופרת מחדש בכל מה שהפך כבר לוודאי. במקום להשתמש בכלים שנלמדו לשימור ניצחון על המגיפה, היא ממציאה מציאות של אי־ודאות חדשה. וזה מחדל ענק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו