בנט וסער לומדים את הלקח הלא נכון מפרשיית שר המשפטים

המסר שאנשי "גוש השינוי" הפיצו בעקבות מינויו החפוז של אופיר אקוניס לשר המשפטים היה שאי אפשר לסמוך על נתניהו. התנועה לאיכות השלטון הזדרזה לגשת לבגץ, יש עתיד, העבודה ומרצ הוציאו הודעות גינוי, אך שתי תגובות היו יוצאות דופן. ראשי המפלגות המורכבות מאנשי ימין ששוקלות לחבור אל גוש השמאל להקמת ממשלה הפיצו הודעות מלאות בפניקה.

נפתלי בנט, כתב שהמדינה "מתקרבת לסף תהום של אנרכיה"; וסער הוסיף שהפרשה היא ‏"עדות נוספת לצורך החיוני בהחלפת השלטון".

השניים כמובן לא ציינו שמות אבל ברור שהחצים מופנים לנתניהו. זה הוא שאשם, הוא ששוב התגלה כמי שנהנה מהשפלת היריב, ואיבד את מעט האמינות שעוד נותרה לו וכן הלאה וכן הלאה.

זהו לקח לגיטימי מהפרשה, אבל הוא לא העיקרי. שהרי אי אפשר להבין באמת מה התרחש כאן בלי לעמוד על הסיבה לכל הסאגה ועל הנימוקים שגרמו לממשלה לדחות את הצעתו של גנץ להוסיף לרזומה שלו גם את משרד המשפטים. והסיבה האלמנטרית פשוטה: לכחול לבן אין רוב סביב שולחן הממשלה. וכשאין לך רוב, גם אם אתה מחשק את עצמך במנגנונים שונים ומשונים, זה פשוט לא עובד.

בהיעדר אמון בנתניהו, גוש השינוי פועל להרכיב ממשלה משלו. אך הבעיה שליוותה את הממשלה הנוכחית, עלולה ללוות את הממשלה הבאה: הפריטטיות. רק שהפעם מי שייכנסו לנעליה של כחול לבן כחסם בפני שינויים במערכת המשפט הם לא ח"כים ספורים ממפלגה מפוצלת, אלא כלל מפלגות השמאל, שיציבו חזית אחידה בנושא. מצב דומה יהיה כמובן גם בשאר הסוגיות העקרוניות לימין: הסדרת ההתיישבות, שימור זהותה היהודית של המדינה וכן הלאה. והפעם - מי שיהיו במשבצת המיעוט הרוטן יהיו דווקא מפלגות הימין - 'ימינה' ו'תקווה חדשה', שיכהנו בממשלה ללא רוב, ובעמדות השפעה ללא השפעה.

השיעור החשוב שבנט וסער פספסו הוא עקרון יסוד בפוליטיקה: הרוב קובע. זעקות הפניקה על "סף תהום אנרכיה" שנשמעות כעת, עלולות להישמע שוב, כשהרוב הפוליטי סביב שולחן הממשלה שתקום ינצל את גודלו כדי לכפות את רצונו - כפי שאמור לקרות בדמוקרטיה. אז, זעקות השבר של הימין השברירי לא יישמעו מחוץ לטוויטר. האם אז היועמ"ש יבוא לסייע למפלגת המיעוט? מסופקני.