הסוד השמור: אחוז המרצים המזרחים באקדמיה הישראלית | תגובה

לפני כמעט עשור, רותם כהן (היום רותם כהן-כחלון) הסתובבה ברחבי אוניברסיטת בר אילן עם חולצה שעליה הדפיסה בצדה הקדמי את הכיתוב: "כמה מרצים מזרחים יש לך?" ובצדה האחורי: "רק 9 אחוזים מהסגל האקדמי הבכיר הם מזרחים.1 אחוז נשים מזרחיות. מה הסיכוי שלי?"
את הנתונים לקחה כהן-כחלון מעבודת המאסטר של ישראל בלכמן שפורסמה באותה עת (2008). עבודתו של בלכמן, המחקר היחיד עד כה שבו נבחן ההרכב האתני והלאומי של מרצים במינוי באוניברסיטאות, חושפת תמונה עגומה ביחס לנוכחות של מזרחים וערבים בקרב הסגל האקדמי.

כהן-כחלון מתארת כיום כיצד הגיבה סביבתה לחולצת המחאה, על הבדידות שהיא חוותה, על החברים שאיבדה מכיוון שהתביישו להסתובב לידה, על כך שמרצים כעסו עליה והתווכחו איתה. היא נאלצה לשוב ולהתמודד עם אמירות כגון: "מה את מתעסקת בזה?' זה שייך לעבר, לפעם, לשנות החמישים, היום כולם מתחתנים עם כולם, את מנציחה את הפערים. הילדים כבר לא מכירים עדות".
אך על אף שחלף למעלה מעשור מאז פורסמו נתונים אלה, במאמר הדעה "קווי מתאר לדיכוי המזרחים באוניברסיטאות"

כותב המחבר, ד"ר אורי כהן, על "הבעיה המזרחית באקדמיה" ועל היעדר היכולת לקבל נתונים החושפים את תת הייצוג הבוטה של מרצים מזרחים באקדמיה הישראלית.

כאשר פרופ' יפה זילברשץ נכנסה לתפקידה כיו"ר ותת ב-2016 היא נשאלה על הפערים בין מזרחים לאשכנזים בסגל האקדמי, תשובתה הייתה "די עם זה!". תגובתה מסבירה את שתיקת הנתונים, שכן היעדר הכרה בקיומו של פער כזה, משמעו שלא עורכים רישום ולא אוספים נתונים וכך מתאפשר גם לטעון כי הבעיה פשוט לא קיימת.

עם זאת, מחקר חדש שפורסם לאחרונה, מלמד כי בניגוד להנחה של זילברשץ ורבים אחרים, על כך שהפערים בין מזרחים לאשכנזים הולכים ומצטמצמים או אף נעלמו, נראה כי בפועל לא רק שהפערים לא קטנים אלא שהם אף התרחבו בדור השלישי. מדוע הנתונים על הפערים בין מזרחים לאשכנזים בהשכלה הגבוהה לא רק שכמעט ואינם נחקרים – עד כי נדמה שהם בגדר סוד שמור – אלא גם אין מי שייקח עליהם אחריות?!

וגם – מדוע הדיון בפערים אלה מתמקד רובו ככולו באוניברסיטאות בישראל, בעוד שרוב הסטודנטים לומדים דווקא במכללות? והאם לא סביר להניח כי הקמתן של כ-60 מכללות מאז מהפכת המכללות במחצית שנות התשעים של המאה ה-20, משמעה גיוון רב יותר של הסגל האקדמי, בשל הגדלת מספר המשרות האקדמיות?

במחקר שערכנו לאחרונה במכללת ספיר, שהיא המכללה הציבורית הגדולה בישראל וביתנו האקדמי, ניסינו לבחון שאלות אלה באמצעות מיפוי הגיוון הלאומי, האתני, המגדרי והמרחבי, וההצטלבויות בין אתניות למגדר ולאום, בקרב הסטודנטים והסגל במכללה.

הנתונים היו אמנם מעודדים ביחס לאוניברסיטאות, ודאי בכל הקשור בהרכב הסטודנטים, אבל רחוקים שנות אור ממה שאמור להיות ביחס להרכב הסגל האקדמי. מצאנו שהסגל הוא תמונת המראה ההפוכה של הסטודנטים: בעוד רוב הסטודנטים הן סטודנטיות יהודיות, מזרחיות תושבות הדרום, הסגל הוא ברובו יהודי, גברי, אשכנזי, ממרכז הארץ. על פי המיפוי 70 אחוז מהמרצים במינוי הם אשכנזים, בחלוקה כמעט שווה בין נשים אשכנזיות (36%) וגברים אשכנזים (34%), פחות מ-19 אחוז מזרחים (14% גברים מזרחים ו-4.7% נשים מזרחיות), 9 אחוז "מעורבים" (כלומר, שאב או סב אחד יוצא אסיה-אפריקה והאחר אירופה-אמריקה) ורק 2.5 אחוז ערבים (1% גברים ערבים ו-1.5% נשים ערביות). מחקרים בעולם מלמדים כי קבוצות מיעוט מצליחות להיכנס בשיעורים גבוהים יותר למוסדות המוגדרים דרג שני. היותה של ספיר מכללה ולא אוניברסיטה יכול להסביר את נוכחותם של נשים, מזרחים וערבים בשיעורים גבוהים יותר ככל הנראה ביחס לאוניברסיטאות.

בחינת נתוני הסגל במחקרנו על פי הצטלבויות בין אתניות, מגדר ולאום, מלמדת כי היעדר השוויון איננו "מגדרי" גרידא אלא הוא לאומי-מגדרי ואתנו-מגדרי: נשים ערביות הן אחוז וחצי בלבד מהסגל ואילו נשים מזרחיות מהוות פחות מ-5 אחוז (4.7%), בעוד נשים אשכנזיות הן הרוב מקרב המרצים האשכנזים. ניתוח כזה מלמד על עומק אי-שוויון בין נשים וחושף את המסווה של היומרה לקיומה של קטגוריה אוניברסלית של "נשים".

בהיעדר איסוף מידע, אין באפשרותנו לדעת באיזו מידה הנתונים במכללה האקדמית ספיר מייצגים את מצב העניינים ביתר המכללות, וכפי שכתב אורי כהן, אין אפשרות כיום לדעת לאשורו מהו מצב העניינים באוניברסיטאות, או מהו טיבו של הפער (אם אכן קיים) בין מכללות לאוניברסיטאות. הנתונים היחידים הנאספים על ידי המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) ובהתאם על ידי המוסדות עצמם, הם ביחס לנשים, לערבים, ליוצאי אתיופיה ולחרדים.

כיום ממונות בכל האוניברסיטאות יועצות לנשיא לקידום נשים ו"לקידום הגיוון" אולם אם ימשיכו להתעלם מהקטגוריה של מזרחיות ולקדם רק "נשים" מבלי לדאוג לייצוגן של מזרחים וערבים ובייחוד נשים מזרחיות ונשים ערביות, ימשיכו יועצות אלה לחזק את ההגמוניה היהודית האשכנזית. בפרפרזה על דבריה של פרופ' זילברשץ: די עם זה. כן, די עם הכחשת המציאות. הגיעה העת להכיר בבעיה, לאסוף נתונים על קטגוריות נוספות כמו מזרחים, דור ראשון להשכלה גבוהה במכללות ובאוניברסיטאות ולחשוף אותם. רק אז יתאפשר להתחיל בבנייתה של תוכנית ארצית לשיפור המצב ויפה שעה אחת קודם, בשביל ההשכלה הגבוהה בפרט, החברה הישראלית בכלל, למען חברה צודקת, מגוונת ושוויונית יותר.