איפה כולן?

תוצאות הבחירות מספרות סיפור מרשים על הציונות הדתית. ציבור שהיה מזוהה במשך שנים רבות בעיקר עם מפלגה מגזרית אחת, הפך לשחקן מרכזי בהנהגת מדינת ישראל. בניו ובנותיו נמצאים כיום כמעט בכל זירה של עשייה ציבורית, ובכנסת החדשה נוכחותם בולטת במיוחד.

על פי פרופ' אשר כהן, הציבור הדתי־לאומי הוא הקבוצה עם ייצוג היתר הגדול ביותר בכנסת. כ־24 מחברי הכנסת, בהתאם לאופן שיוכם, משתייכים לציבור זה - כ־20 אחוזים מכלל הח"כים, שיעור הגבוה משמעותית ממשקלו של ציבור זה באוכלוסייה. רק שישה מהם נבחרו מטעם רשימת הציונות הדתית, בעוד היתר נבחרו במפלגות אחרות.

יש כאן סיפור על השתלבות בחברה הישראלית ועל נכונות לשאת באחריות לאומית רחבה. הציונות הדתית הצליחה לפרוץ את גבולות המפלגה המגזרית ולהשתלב בהנהגה הלאומית. אלא שההצלחה הזאת מספרת בעיקר את סיפורם של הגברים. הנשים הדתיות־לאומיות, שחלקן כבר מובילות מערכות ציבוריות וחברתיות גדולות, עדיין אינן זוכות לנוכחות דומה סביב שולחנות קבלת ההחלטות.

והשאלה המתבקשת היא: איפה כולן? התשובה אינה נוגעת לציונות הדתית בלבד. בבחירות האחרונות נבחרו לכנסת 33 נשים, מספר שיא בתולדות המדינה. עדיין, נשים מהוות רק כ־28% מחברי הכנסת. נתון נוסף שפרסם השבוע מרכז המחקר והמידע של הכנסת ממחיש את הפער: אף אישה אינה עומדת בראש אחת מ־11 הרשימות שנבחרו לכנסת, ורק שתי נשים הוצבו במקום השני ברשימתן. כלומר, גם כאשר יותר נשים מצליחות להיכנס לכנסת, הדרך לצמרת ההנהגה הפוליטית עדיין ארוכה.

עבור נשים דתיות־לאומיות האתגר מורכב במיוחד. הן מתמודדות עם החסמים שניצבים בפני נשים בכלל החברה הישראלית, אך גם עם מסורות הנהגה ודפוסי קידום שהתעצבו במשך שנים במרחבים גבריים בעיקרם. אין מדובר בהתנגדות מפורשת למנהיגות נשית, אלא במנגנונים מוכרים של בחירה וקידום: מי נחשב מועמד טבעי, למי מציעים להתמודד, מי זוכה לתמיכה ציבורית ומי נדרש להוכיח שוב ושוב שהוא ראוי.

ואף על פי כן, בעשורים האחרונים צמח בישראל דור של נשים דתיות־לאומיות בעלות השכלה, ניסיון מקצועי, יכולות ניהול ומנהיגות ציבורית מרשימה. הן מובילות ארגונים ומוסדות ומביאות עימן שילוב ייחודי של מחויבות עמוקה למסורת ולקהילה, היכרות עם החברה הישראלית על גווניה וניסיון מוכח בהובלת מערכות מורכבות. זהו הון אנושי בעל ערך לחברה הישראלית כולה, ולא רק לציבור שממנו צמחו.

דווקא משום כך האחריות לקידומן אינה יכולה להישאר רק בידי המפלגות הדתיות או מוסדות הציונות הדתית. היא נוגעת לכל מי שממנה דירקטורים, בוחר חברים לוועדות ציבוריות, מרכיב הנהלות, מאתר מועמדים לתפקידים בכירים ומעצב את שדרת ההנהגה של מדינת ישראל. הנשים קיימות. הכישרון קיים. הניסיון קיים. נדרשות גם מערכות שיידעו לזהות אותן, וגם נשים שיראו בעצמן מועמדות טבעיות לעמדות ההנהגה וההשפעה.

אין הכוונה שכל אישה צריכה לבחור בחיים פוליטיים, וגם לא שכל תפקיד חייב להתחלק בדיוק אבסולוטי בין נשים לגברים. אבל חברה המבקשת לבחור את האנשים המתאימים ביותר לתפקידים המשפיעים ביותר אינה יכולה להרשות לעצמה להתעלם מחלק כה משמעותי ממאגר הכישרונות שלה.

יש כאן גם הזדמנות עבור הציונות הדתית עצמה. ציבור שהצליח לשבור את התפיסה שלפיה מקומו רק במפלגה מגזרית, יכול וצריך לפרוץ גם את גבולותיהן של תפיסות ישנות ביחס למי ראוי להנהיג. ציבור שהצליח להצמיח מנהיגות לאומית רחבה, יכול להיות שותף משמעותי בהצמחת דור נוסף של מנהיגות, נשים וגברים כאחד.

כי מדינת ישראל אינה זקוקה לפחות מנהיגים דתיים־לאומיים. היא זקוקה לכך שגם הנשים המוכשרות שצמחו מתוך הציבור הזה יהיו חלק משמעותי יותר מהנהגתה. למען כולנו.

הכותבת היא יו"ר תנועת אמונה - נשים דתיות ציוניות