אי־לגליזם בקרב האחראים על הלגליזם

בכל מדינה מתוקנת שבה שלטון החוק הוא ערך בסיסי, דבריו של ראש אגף החקירות במשטרה, בועז בלט, על כך שבפרקליטות "מחזיקים תיקים במגירה ושולפים כמנופי לחץ", היו דוחקים כל ידיעה מסדר היום או לכל הפחות תופסים מקום מרכזי.

בחשיפת ההקלטות על ידי עמית סגל, בלט מתאר תרבות עבריינית ומדיניות של שימור מנופי איום נגד אנשים, דווקא בפרקליטות האמורה להיות הגורם העיקרי הנאבק בתופעה. היינו מצפים שעיתונות ביקורתית וחוקרת אמיתית, רכיב חשוב בשמירת שלטון החוק, תמנף את הידיעה. אולם עורכי המהדורה דחקו אותה למקום חמישי והקדישו לה פחות משלוש דקות. יש להניח שהמוני צרכני חדשות אפילו לא נתקלו בידיעה הזאת, בדיוק כמו שאין להם מושג מה מתרחש במשפט נתניהו, מרחב נוסף שבו מתגלה בכל יום התרבות האי־לגליסטית שהתפשטה בקרב "שומרי הסף" שהיו אמורים לשמור עלינו מפניה.

תרבות אי־לגליסטית, על פי פרופ' אהוד שפרינצק בספרו "איש הישר בעיניו", נשענת על תפיסת יסוד "שאיננה רואה בכיבוד החוק ובכיבוד רעיון משטר החוק ערך בסיסי, אלא צורת התנהגות מסוימת שניתן, או לא ניתן, להתנהג לפיה על פי שיקולים של כדאיות". החוק הוא מכשיר בלבד, אמצעי להשגת מטרות, ולא ערך בפני עצמו שיש לשמור עליו מעצם היותו חוק ומעצם רעיון שלטון החוק. מידת הכדאיות והתועלת שיש בציות או באי־ציות לחוק היא המרכזית, ופעמים שאף הבלעדית, בשיקולים אם לציית או לא לציית לחוק ולסמכויות שנבחרו על פי חוק, ועל פי כללי המשחק המקובלים.

כמעט בכל מערכת, כידוע, יימצאו פה ושם חריגים החוצים את הקו האדום של התנהגות לא תקינה או עבירות על החוק. אולם מה שהולך ונחשף בשנים האחרונות כבר לא יכול להיחשב עוד לחריגה כזו או אחרת. מדובר בתרבות אי־לגליסטית שהלכה והתפשטה במערכות שאמורות לא רק להיות נקיות מכל זה, אלא שמהות תפקידן היא לשמור על החברה מפני תופעות כאלו.

בואו ניזכר, לדוגמה, במעצרם לפני כשנה של בכירי הפרקליטות הצבאית, שמהות תפקידם היא לקדם, לבסס ולשמור על שלטון החוק בצה"ל. מכאן ואילך התפתחה פרשת הפצ"רית, פרשה שבכל מהותה היא לא רק זלזול בערך שלטון החוק, אלא גילויים של עבריינות קשה וחמורה בצמרת הגבוהה ביותר. ואם נחזור לעיתונות החוקרת, התברר שחלק מהעיתונות הממסדית שיתף פעולה עם השקר. ונגד מי היתה מכוונת כל הפעילות הזאת? נגד חיילי צה"ל. כך, שני גורמים שבמדינה מתוקנת אמורים לעשות יד אחת ולהשלים זה את זה בחיזוק שלטון החוק, חברו למהלכים מנוגדים לחלוטין.

תקצר היריעה מלפרט את מגוון הדוגמאות. סדר יום ציבורי עמוס גורם לנו לשכוח פרשיות חמורות במיוחד. מי זוכר את חקירת פרשת הרוגלות - פגיעה חמורה ועבריינית בצנעת הפרט - ואת העובדה שמערכות האכיפה גרמו לחברי הוועדה להתפטר מתפקידם?

במשפט נתניהו מתגלה בכל שבוע לאילו תהומות של אי־לגליזם הגיעו האחראיים על שלטון החוק בישראל. אין כמעט מהלך בחקירה שלא היה נגוע בעיגול פינות ובאי־תקינות במקרה הטוב, ובאי־חוקיות ברורה ובולטת במקרה הגרוע יותר. אין לשכוח כי מדובר בתיק שהיה ראוי לבחון בשבע עיניים ובהקפדה גדולה בהרבה בגלל רגישותו הפוליטית. והנה, ראש התביעה עצמו הוזמן באופן חריג לעדות. הדברים הידרדרו עד לאפשרות החריגה לזימון היועמ"שית על ידי השופטים, אשר רק בגלל היותם מנומסים אמרו שהיו במשפט "דברים לא רגילים". עיתונות ביקורתית? השופרות של הפרקליטות בתקשורת הגיבו מייד בביקורת על השופטים.

בצמרת המערכות הללו נדרש לא רק תיקון, אלא בנייה מחדש מן היסוד.

פרופ' אשר כהן הוא מומחה למדעי המדינה