מש"ס ועד החברה הערבית: הישראליזציה משנה את פני הפוליטיקה

תוצאות הבחירות שרטטו מפה פוליטית חדשה ומרתקת, אך חשוב מכך - חשפו לעין כל תהליכי עומק חברתיים, שמשנים את פני מדינת ישראל. מצד אחד, חזינו בדעיכה המהדהדת של ש"ס, המפלגה שהיתה לאורך עשורים חוד החנית של המגזריות המזרחית־חרדית והציבה חומות של התבדלות. מהעבר השני, ראינו זינוק היסטורי וחסר תקדים בכוחן של המפלגות הערביות, רע"מ והרשימה המשותפת, שהגיעו לשיא חדש של מנדטים וייצוג. לכאורה, מדובר בשתי תופעות סותרות והפוכות לחלוטין, אך במבט סוציולוגי ופוליטי מעמיק מתברר שמדובר למעשה בשני צדדים של אותו מטבע: תהליך מואץ של ישראליזציה בקרב קבוצות המיעוט הגדולות ביותר בחברה הישראלית.

נתחיל במקרה המובהק של מפלגת ש"ס. במשך עשרות שנים המפלגה בנתה, שימרה והעצימה את כוחה הפוליטי על בסיס תחושת הקיפוח העדתי ועל ההבטחה של "החזרת עטרה ליושנה", וזאת דרך התבדלות דתית, חינוכית וקהילתית מובהקת. עם זאת, הבוחר המזרחי־חרדי או המסורתי של שנת 2026 אינו הבוחר של שנות ה־80 או ה־90. המפלה הצורבת של המפלגה בקלפי מהווה הוכחה חותכת לכך שהציבור הזה עובר תהליך ארוך של ישראליזציה עמוקה ופתיחות. הצעיר המזרחי הממוצע, גם אם הוא שומר מצוות, כבר אינו רואה עצמו כחלק ממגזר סקטוריאלי ומקופח הנאבק בממסד. ההפך הוא הנכון - הוא פשוט שואף להיות חלק אינטגרלי מתוך הממסד הזה.

נקודת השבר המשמעותית והכואבת ביותר שהאיצה את התהליך התרחשה בעקבות מאורעות 7 באוקטובר. בעוד הנהגת ש"ס המשיכה לדבוק בקו השמרני והמסורתי של התנגדות מוחלטת לגיוס חרדים והתבצרות עמוקה בעולם הישיבות, השטח המזרחי־מסורתי והחרדי־מודרני הגיב בצורה שונה בתכלית. האירועים הקשים, השכול הלאומי והמלחמה הולידו רצון עז וכן להשתייכות, לשותפות גורל אמיתית ולאחריות אזרחית רחבה. הבוחרים הללו מאסו בבדלנות הדתית שהעסקנות המפלגתית ניסתה שוב ושוב לכפות עליהם. הם בחרו בישראליות העדכנית והמחברת על פני הסקטוריאליות הישנה והמפרידה.

נהירת המצביעים הערבים

תהליך מקביל, ומרתק לא פחות מבחינה היסטורית, מתרחש בימים אלה בחברה הערבית. העלייה הדרמטית בכוחן של המפלגות הערביות והנהירה ההמונית של אזרחים לקלפיות אינן מבטאות רק הקצנה לאומנית או תנועת בדלנות, כפי שחלק מהפרשנים נוטים בטעות לחשוב. להפך, זוהי התגלמות הישראליזציה של המיעוט הערבי בשיא תפארתה. ערביי ישראל, שבעבר נטו להחרים את מערכות הבחירות מתוך ניכור, או להצביע למפלגות מחאה חסרות השפעה מובהקת שנותרו באופוזיציה נצחית, אמרו הפעם "לא" מוחלט וברור לבדלנות הפוליטית והחליטו לקבל אחריות.

החרדים והמסורתיים נפגשים עם הערבים במרכז המגרש האזרחי. שתי הקבוצות מבקשות להפסיק להיות "מגזרים", ולהפוך לשותפים מנהיגים ולגיטימיים

הבוחר הערבי החדש החליט שהוא רוצה להשתתף באופן פעיל במשחק הדמוקרטי הישראלי כדי להשפיע מבפנים על קבלת ההחלטות ועל חלוקת המשאבים. הוא הבין היטב שהדרך למיגור הפשיעה המשתוללת ברחובות, לשיפור התשתיות המוזנחות ולצמצום פערים בדרך לשוויון אזרחי מלא עוברת אך ורק בהשתלבות בוועדות הכנסת ובחלוקת תקציבי הממשלה. מדובר בשינוי תודעתי מרחיק לכת: ממיעוט שראה בעבר במדינה גוף זר, למיעוט שדורש את חלקו בה כחלק בלתי נפרד ממנה. גם הפוליטיקאים שלהם הבינו את זה וכולם המליצו לנשיא על איזנקוט, מועמד ציוני שהיה רמטכ"ל לשעבר.

שני התהליכים העוצמתיים הללו מסמנים יחד את עליית הישראליות. אם בעבר המיעוטים בישראל חיזקו את כוחם הפוליטי דרך התכנסות פנימה והתרחקות מהזהות הישראלית המשותפת, הרי כיום המגמה התהפכה לחלוטין. הישראליזציה המואצת של החרדים והמסורתיים נפגשת עם הישראליזציה של הערבים במרכז המגרש האזרחי. שתי הקבוצות הללו מבקשות היום אותו הדבר בדיוק: להפסיק להיות "מגזרים" המטופלים כבעיה, ולהפוך לשותפים מנהיגים ולגיטימיים במדינה.