הישראלים מאושרים מהחיים, אבל מתוסכלים מתוצאות הבחירות

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה, אומללה בדרכה שלה". זה משפט הפתיחה בספר האלמותי "אנה קרנינה" שכתב לב טולסטוי. במשפט אחד תפס הסופר את מהות ההתנהגות האנושית.

כך גם בחברה הישראלית ביום שאחרי הבחירות. בכל סקר של מדד האושר העולמי ישראל מדורגת בחזית החברות המאושרות בעולם. קרוב ל־90% מעידים על עצמם שהם מאושרים. טוב להם בישראל. למרות הכל, הם מרוצים מחייהם. אז קולקטיבית אנחנו מאושרים. אבל תוצאות הבחירות מוצאות אותנו מפולגים ומסוכסכים וממש, אבל ממש, מאוכזבים מהתוצאות. כל מאוכזב בדרכו שלו.

הדברים באים לידי ביטוי במדד החברה הישראלית של ארגון JPPI (המכון למדיניות העם היהודי), שבראשו עומד פרופ' ידידיה שטרן, ושנערך השבוע על ידי שמואל רוזנר ונח סלפקוב. הנתון המוביל מגלה ש־62% מהישראלים, מושג חדש שהשתרש לאחרונה בחיינו והמכליל יהודים וערבים ביחד, אינם מרוצים מתוצאות הבחירות. בקרב היהודים, כך עולה מהסקר, שבעה מתוך עשרה יהודים, 73%, אינם מרוצים. בקרב הציבור הערבי, לעומת זאת, מרוצים, ואפילו מאוד, מתוצאות הבחירות. 75% מרוצים והיתר מרוצים מאוד. משוכנעים שהבחירות הללו ישפיעו על מצב המדינה.

ואותו ציבור, שמעקם את אפו לנוכח תוצאות הבחירות, גם לא סגור על עצמו איזו ממשלה רוצים שתוקם כאן. והשוני מעורר מחשבה עגומה שאין לנו באמת נרטיב מרכזי להסתופף סביבו.

על פי אותו סקר, ארבעה מבין כל עשרה יהודים ישראלים רוצים ממשלת שינוי יחד עם ערבים. 23% רוצים ממשלת אחדות שתכלול את ישר!, הליכוד ומפלגות נוספות. 17% ישמחו לממשלת גוש נתניהו בתוספת מפלגה אחת מגוש השינוי, ו־14% בכלל רוצים בחירות חדשות, ובקרוב. והאופציה שמדובר בה רבות בימים האחרונים, ממשלת גוש השינוי עם הערבים, זוכה לתמיכת 3% בלבד.

והפסילות שולטות. כולם פוסלים את כולם. מצב אשר מוביל למסקנה שייקח זמן עד שיצליחו לייצב את המערכת הפוליטית. בציבור היהודי הפסולות ביותר לחיתון הן המפלגות הערביות, הדמוקרטים ועוצמה יהודית. בציבור הערבי לא מוכנים להתקרב לעוצמה יהודית, לליכוד ולסמוטריץ'.

ואיזו קואליציה כן רוצים? 51% מהישראלים ו־57% מהיהודים אינם פוסלים ממשלה של איזנקוט, נתניהו וליברמן. ממשלה כזו מקיפה 67 מנדטים, בדגש על כך שכל האחרים אינם רצויים.

אז מה יהיה, שואלים אותי עשרות פעמים ביום. תשובתי לכל המודאגים - נדרשים סבלנות ועצבי ברזל. למשא ומתן קואליציוני מגיעים עם הר של דרישות ויוצאים עם מעט מאוד הגשמה. מכולם נדרש להשתמש בתכונה שהיא מוצר בחסר אצל הישראלים - נכונות לפשרה. לא להתעקש על שטויות ולהבין שלעת הזאת, כשכל זירות הקרב פתוחות, זה לא הזמן לקטנוניות, לדווקאות.

זה גם לא הזמן לסחטנות פוליטית. לעם היושב בציון, יהודים וערבים, נמאס מסחטנות. נמאס משוד הקופה הציבורית לטובת סקטורים צרים. נמאס מהפסילות ההדדיות, וגם ממסע ההפחדה. ניתן להעריך שגם אם נתניהו יחדל לכהן כראש ממשלה לא נמות. נחיה, ואולי אפילו טוב.