(רק) שלא נדע

חבר הכנסת המנוח סעיד אלחרומי היה איש משכיל ומוערך, מורה אהוב לפיזיקה שהתחבב בנקל על בני שיחו. גם היורשת שלו ברע"מ (אחרי מותו הפתאומי), אימאן ח'טיב־יאסין, קורצה מחומרים דומים והרעיפה על סביבותיה קסם, תרבות ונעימות: פמיניסטית, בוגרת מכון מנדל וחובשת החיג'אב הראשונה בכנסת, עובדת סוציאלית שהקימה וניהלה מתנ"סים.

יו"ר רע"מ מנסור עבאס, אימאם ורופא שיניים חביב, הרכיב את רשימתו לכנסת בצלמו ובדמותו, ממי שהתערו היטב בחברה הישראלית אך מעולם לא שכחו מאין באו, לאן הם הולכים, ובעיקר - לאן הם מבקשים להוביל את בני עמם ואותנו.

אלחרומי, למשל, נהג לציין בקביעות את יום הזיכרון לשלושת רוצחי היהודים בפרעות תרפ"ט הטמונים בעכו, פרסם פוסט תמיכה ב־1,200 מחבלים ששבתו רעב, והבטיח, כמו אחמד טיבי, להפיל ממשלה שתתקוף בעזה. הוא אף דרש מחמאס־עזה לתבוע במשא ומתן עם ישראל את שחרור הערבים שפרעו ביהודים בעכו בימי מבצע שומר החומות.

ח'טיב־יאסין צעדה בעקבותיו. היא הפגינה מול בית המשפט בעכו נגד מעצרה של איה ח'טיב, שהואשמה בהעברת כספים לחמאס, והבהירה בהזדמנות אחרת כי "המיעוט הפלסטיני הוא בעל האדמה המקורי בארץ הזאת", וכי היא, יאסין, "אזרחית ישראלית (שהשורשים) והזהות שלי ערבית־פלסטינית... הולכת עם זה זקופה עד הסוף". ח"כ יאסר חוג'יראת, רופא וגנטיקאי, אבחן רק לאחרונה את חמאס כארגון צדקה בחלקו, בעוד שייח' כרים מסרי, "הבשורה החדשה" של רע"מ לכנסת, עמד בראש עמותה שפורקה בשל חשד למימון טרור.

הנבחרת החדשה־ישנה של רע"מ ומנסור עבאס לכנסת ה־26 קורצה מאותו דנ"א: פסאדה משכילה ומשתלבת, לצד לעומתיות קיצונית ומשנה אסלאמית סדורה. עבאס, מהפוליטיקאים החכמים והערמומיים ביותר בזירה, מצליח גם כיום להחליק את רע"מ בגרונם של ישראלים טובים, שמושכים כתפיים באדישות מול האפשרות ששמונה מנדטים אסלאמיים יהיו חלק מהממשלה הבאה או יתמכו בה מבחוץ. נוח להם לא לדעת ולא להכיר.

ה"לא" של עבאס לדרוקמן

אחד שמכיר ויודע הוא סא"ל (מיל') יונתן דחוח הלוי, איש מודיעין בעברו, שקרא מאות טקסטים של הפלג הדרומי, רע"מ ונציגיה בכנסת, והאזין לנאומים רבים של עבאס. הלוי פרסם את ממצאיו בסדרת מחקרים מטעם המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון. צללתי לתוכם השבוע.

מאחורי המסרים המרגיעים בעברית מסתתרת, כך מתברר, תורה שונה, שנכתבה בערבית; ערבוב ייחודי של אידיאולוגיה מוסלמית דתית־לאומית עם נגיעות וגוונים ערביים־ישראליים. ישראל מכונה שם "האויב הציוני"; הר הבית והכותל הם "אדמות ווקף"; ליהודים אין כמעט זכויות בארץ ששייכת רק למוסלמים, ויחס המוסלמים כלפי היהודים צפוי להשתנות רק כאשר חזון האסלאם יתגשם בהקמת מדינת ח'ליפות אסלאמית במקומה של ישראל.

אין פלא, אפוא, שב־2021 עבאס סירב בתוקף לבקשת הרב חיים דרוקמן להכיר בזכות העם היהודי על ארץ ישראל.
אבל הממצא הכי מטריד נוגע למקומו של הסכם חודייבה במשנה הדתית של עבאס ותנועתו: חוזה אי־לוחמה שמוחמד חתם במאה ה־7 עם בני שבט קורייש ממכה, שמראש נועד להפרה, ואכן הופר ביודעין. הציבור הישראלי שמע עליו לראשונה כשיאסר ערפאת הסביר שגם הסכמי אוסלו, כמו קורייש, באו לעולם כתחבולה ורמייה.

עבאס, בניגוד לערפאת, אינו טרוריסט, אך רע"מ באמנתה דורשת את שחרור פלסטין ומבקשת לממש את "זכות השיבה" של צאצאי הפליטים אל תוך ישראל (אסון דמוגרפי וקץ המדינה היהודית).

רע"מ אמנם שואפת למדינה פלסטינית שבירתה ירושלים, לצד ישראל, אך עבאס והיא משעינים את הנכונות הזאת על תקדים חודייבה הטקטי, שמאפשר להם מבחינה דתית להשתתף במשחק הפוליטי הפנים־ישראלי, מכיוון שהוא מתנהל "בתחום התחבולות האפשריות".

"הדרך הטובה ביותר עבור רע"מ בשלב הזה", הבהיר עבאס בראיון ל"אל־קודס אל־ערבי", "היא השותפות הפוליטית המשפיעה, חציית הגבולות וכניסה למבצרים שנבנו על ידי המנגנונים הישראליים כנגדנו". רע"מ, הוא מבהיר, "לא ויתרה, ולעולם לא תוותר, על עיקרון כלשהו מעקרונות היסוד הדתיים, הלאומיים או החברתיים" שלה.

לעבאס יש תוכנית שלבים משלו: תחילה - טיפול במצוקות האזרחיות, אחר כך: השפעה על הסוגיה הפלסטינית ומדיניות החוץ והביטחון של ישראל, ולבסוף, בטווח הרחוק: מדינה אסלאמית. הוא אינו מכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, אלא רק בעובדה ההיסטורית שישראל הוקמה כמדינה כזאת.

מתחת לשטיח התקשורתי

אבל אולי, ראשית לכל, צריך לדבר על הציבור הערבי שפעם אחר פעם בוחר ברע"מ ובמפלגות "המשותפת" ואינו מצמיח מתוכו מפלגה אחרת, שונה, שתתחום את עיסוקה לאזרחי בלבד, מבלי לפזול באהדה לטרור הפלסטיני ולהתריס על ה"נכבה", ה"שיבה" ו"האויב הציוני".

מה זה אומר עלינו ועל האוכלוסייה הערבית? רבים שם עדיין רואים עצמם כישראלים, אבל רבים אחרים עברו תהליך של פלסטיניזציה ומגדירים עצמם כפלסטינים שגרים בישראל, ולא כערבים־ישראלים. הם לכודים בחלום השיבה הפלסטינית שלעולם לא יתממש, וקלים להתססה, או שכלל אינם זקוקים לה - אם כדי להשתתף בפרעות ביהודים וברכושם בערים המעורבות (במאי 2021), ואם כדי להזדהות שנתיים אחר כך עם הצד הטובח ב־7 באוקטובר.

מאות אירועים כאלה התרחשו, בעיקר במקומות עבודה משותפים עם יהודים וגם במזרח ירושלים, אך רובם טואטאו אל מתחת לשטיח התקשורתי.

לפני שלושה עשורים, כשמחבלים מחמאס רצחו את מעין לוי בת ה־19 ואת זיאד מוגרבי במדרחוב בנחלת שבעה בירושלים (הייתי שם), הזעם והדמעות לא הבדילו בין יהודים לערבים. אבל כעבור פחות מעשור, כש־19 בני אדם, יהודים וערבים, נרצחו על ידי מחבל מתאבד באוטובוס בצומת פת, המציאות כבר השתנתה. המשפחות הערביות מהצפון הגיעו לבית החולים אחרי שילדיהן, הסטודנטים שלמדו במכללת דוד ילין נפצעו בפיגוע הטרור (אחד מהם נרצח). אלא ששם, מול התקשורת, הן סירבו בתוקף לגנות את המחבל המתאבד, והתנהגו בדומה לחלק מהחכי"ם שלהם.

מאז דברים רק הסלימו עוד. הזינוק בשיעור ההצבעה ברחוב הערבי בבחירות האחרונות לא התרחש רק בשל התערבות זרה וקניית קולות. שלוש שנות המלחמה תדלקו והאיצו את תהליך הפלסטיניזציה וההקצנה אצל חלק מערביי ישראל, שהושפעו כנראה גם מהמהומות ומההתקוממות המוסלמית באירופה.

אל המציאות הזאת חברה קדנציה כושלת של בן גביר, שהבטיח משילות ובפועל הותיר מגזר מדמם מפרוטקשן, אלימות ושרשרת רציחות חסרת תקדים. הבוחר הערבי זיהה את החולשה הישראלית, והחליט למלא את החלל בקריאת תיגר, כפי שהוא יודע.