לא חייבים לאהוב, חייבים לנהל יחד את הבית

הבחירות הסתיימו, והציבור הישראלי לא העניק לאף גוש מנדט להמשיך במלחמת המחנות. בשיעורי ההצבעה הגבוהים ביותר מאז 1999, הבוחרים אמרו דבר אחד ברור: אף מחנה לא ניצח. וכשאף מחנה לא ניצח, השאלה אינה "מי מנצח עכשיו", אלא "מי מוכן לגדל יחד את הילד". והילד הזה הוא מדינת ישראל.

יש סוג של גירושים שבהם שני ההורים יודעים בוודאות: אנחנו לא מסתדרים, אנחנו לא נסתדר, ולעולם לא נאהב. ובכל זאת - יש ילד. ולילד הזה מגיעים בית, חינוך, בריאות ועתיד טוב. גם בלי אמון וגם בלי חיבה מגיעים להסכם: מי לוקח באיזה יום, מי נושא בנטל, ומה אסור לעשות ליד הילד. זה בדיוק המקום שבו נמצאת ישראל.

יש מי שמשלה את עצמו שסבב בחירות נוסף יביא "הכרעה". אבל הפעם שונה: העם יצא בהמוניו, הצביע בשיעורים חסרי תקדים וחילק את הקלפים בדיוק כפי שחילק. פוליטיקאים שלא מסתדרים עם הקלפים שקיבלו, לא ישנו את עמדות הציבור בקמפיין נוסף, הם רק יעמיקו את השבר.

לגרור מדינה שלמה לקמפיין יקר ומפלג בזמן מלחמה, משבר כלכלי ואיומים אסטרטגיים - זה לא דמוקרטיה במיטבה אלא בריחה מאחריות. מערכת בחירות נוספת מוערכת בכ־3.5 מיליארד שקל. זה כסף, זמן ויכולת תפקוד שמדינה במצב כמו שלנו אינה יכולה לבזבז. האויב לא ממתין לסקרים, והכלכלה לא מחכה לסרטוני תעמולה.

פוליטיקאים שלא מסתדרים עם הקלפים שקיבלו לא ישנו את עמדות הציבור בקמפיין נוסף, הם רק יעמיקו את השבר.

אז מה פירוש "משמורת משותפת"? ממשלה ציונית רחבה אינה חלום רומנטי של פיוס לאומי. היא משהו הרבה יותר ריאלי: הסכם משמורת בין יריבים מרים, שקובעים כללי משחק. לא צריך לאהוב את הצד השני וגם לא להאמין בו. צריך לשים את המדינה לפני המחנה. זה אומר הסכמה רחבה על החלטות יסוד, מנגנונים ליישוב מחלוקות בלי לפרק את החבילה, והבנה שכל צד מוותר על משהו. מאבק פוליטי הוא לגיטימי, וגם יצירת ערבויות ואיזונים - כמו המאבק על יו"ר הכנסת - הם חלק מהמשחק. אבל התכלית חייבת להיות שיתוף פעולה.

כאן נדרשת אמת פשוטה: ממשלה ציונית רחבה לא יכולה להיבנות על סחר חליפין מגזרי, ואינה יכולה להיות על חודו של קול. זו אינה שלילה של אף קבוצה, אלא דרישה שכל שותף יקבל את יסודותיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, יתמוך בוועדת חקירה ממלכתית בהסכמה רחבה, בפתרון מהיר של בעיית הגיוס ובקידום החינוך הממלכתי.

שאלת הצטרפות של כל מפלגה צריכה להיבחן לא לפי מוצאה או מגזרה, אלא לפי התשובה שלה לשאלה הזאת. מנגד, גם ממשלה שנשענת רק על מפלגות מגזריות, בלי שותפות ציונית רחבה, תנציח אותו שבר: היא תחזק מגזריות ותזנח שוב את הציבור המשרת. היינו שם.

אם המפלגות הציוניות לא יבינו זאת, נקבל במקרה הטוב ממשלת מיעוט לא יציבה, ובמקרה הרע בחירות חוזרות, קמפיינים ארסיים והקצנה גוברת. המציאות דורשת מאיתנו להתבגר מעל פוליטיקת הגושים. מנהיגות נמדדת לא ביכולת לנצח את היריב הפוליטי, אלא ביכולת לנהל איתו את הבית.

ד"ר רעות פינגר דסברג היא מנהלת מחלקת מדיניות ב"יוזמת המאה".