המשפט של איזנקוט שהפך לרגע הנפיץ של ליל הבחירות

ארבע שנים של הפרות סדר אלימות ואנרכיזם במסווה של מחאה ברחובות, משחקי תפקידים והנדסת תודעה באולפנים במסווה של חדשות, התנקזו בערב בחירות סוער לרגע אחד מזוקק, שבו נציג גוש שקרא לעצמו "גוש השינוי" עמד מול טלפרומפטר וקרא טקסט.

הוא קרא בריכוז של מי שקורא את הטקסט בפעם הראשונה, אבל בדיוק כמו המקטורן שלבש - הטקסט לא התאים לסיטואציה ולא למידותיו. את הרגע העניקה לנו דווקא מי שעמדה לצידו, חברת הרשימה אורית פרקש־הכהן.

כשהרמטכ"ל לשעבר, לצערנו אב שכול בהווה, הטעים את הפסקה שקוראת לכאורה לראשי ארגוני הביטחון לא לקיים את הנחיות הדרג המדיני והעומד בראשו, כי אין להם "מנדט ואמון" - פניה של פרקש־הכהן השתנו בעווית של הפתעה, או אולי תדהמה. את החלק הזה של דבריו הוא סיים במילים הבלתי נתפסות הבאות: "יש לכם גיבוי ברור שלי. נתניהו, אל תעז להשתמש בביטחון ישראל לצרכיך הפוליטיים".

מכוח מה ראש מפלגה מעניק גיבוי לגופי ביטחון למוטט את היסודות העמוקים ביותר שעליהם המדינה מושתתת, וקורא להם לכאורה לכפור בכפיפות הדרג הביטחוני לראש הממשלה? הקול קול גדי, הידיים ידי קפלן, והפרקטיקה מוכרת לעייפה - הפרחת איום פייק כלשהו (הפיכה משטרית, צוללות, קטאר, שוחד, מרמה והפרת אמונים) ומיקום עצמם כאלטרנטיבה לנתניהו וכמגיני העם והדמוקרטיה, תוך חבלה מכוונת באינטרס הציבורי כשהם משתקים את המדינה, מטאפורית וליטרלית.

אך דבריו של איזנקוט סימנו שפל חדש - מדינת ישראל נמצאת בשעה מאתגרת במיוחד מבחינה ביטחונית, ועימות עצים נוסף מול איראן הוא רק עניין של זמן. ברגע של מאה אחוז רייטינג, הוא בחר לשתול בתודעה של מיליוני ישראלים ששולחים את ילדיהם להילחם את האפשרות שתחת איום קיומי מיידי של איראן והפרוקסיז, לראש הממשלה ולממשלה המכהנת אין לגיטימציה לפעולה.

כמו בעבר, כשנתניהו הואשם לא פעם שהוא מחרחר מלחמה מול חמאס בעזה מסיבות פוליטיות (וכמובן, כשלא יצא לפעולה יזומה הואשם בהפקרת הביטחון) - ההתנהלות הזו של מתנגדי נתניהו חורגת מהמשחק הפוליטי הלגיטימי וחוצה קווים אדומים. אם זה לא סיכון ביטחון המדינה, איני יודעת סיכון מה הוא.

חוסר האחריות של מי שמבקשים פעם אחר פעם שתוטל עליהם אחריות, מכוח רוב לא קיים והצדקה מדומיינת המנוכרת לאתוס הלאומי היהודי, חדל להפתיע, אך ההשלכות ההרסניות של הבחירות שלהם ממשיכות לפורר את החוסן של עם ישראל. הבחירה ההרסנית מכולן - ניצול הטרגדיה של משפחות החטופים לתעמולה פוליטית הרסנית - היתה יותר ממפגן ציניות מכמיר לב: מדובר במסע של שיבוש תודעה, שהותיר יותר מ־40 מנדטים (לפי הספירה האחרונה של תוצאות האמת) במצב של דיסוציאציה חמורה.

אחרי שנים של חיים בתוך סימולקרה, הם נאלצים לפגוש את המציאות. גם לאחר קרב מאסף רב־ערוצי ועתיר סלבים הם לא הרוב, ובנימין נתניהו אינו נבל מסרט גיבורי־על - הוא ראש ממשלה עתיר ניסיון ויכולות.

מאבקים פוליטיים, מחאות אלימות ותעשיית קונספירציות משגשגת לא מצליחים לבלבל את רוב הציבור, שבוחר בו שוב ושוב, גם תחת מכבש הסתה בלתי פוסק. אך לצד זה, הם גם לא מאפשרים לו לתפקד באופן אופטימלי, והתוצאות משפיעות על הציבור כולו.

עם כל הרחמים על מי שנמחצו בזירת הגלדיאטורים המדממת של "המחאה", הוראת השעה מופנית דווקא לתומכי הימין, שאיבד מכוחו גם בעקבות הספק שהתגנב לליבם של אנשי ימין מכוח הנחרצות של תעשיית האופוזיציה הלוחמת.

כשהרבי מלובביץ' טבע בעקבות חז"ל את הביטוי "חזקה על תעמולה באיש הישראלי שאינה חוזרת ריקם", כוונתו היתה להשפעה חיובית שבאה בשם הקדושה ומחברת את היהודים לנצח. מול הספק שמחליש את הלב ואת האמונה בצדקת הדרך אין מקום לחולשה, והלקח ברור.