הבחירה של נתניהו: ממשלה צרה או הצלת מעמדה של ישראל בעולם?

גם אם יעלה בידי בנימין נתניהו להרכיב ממשלה צרה, הדבר יהיה רע לישראל. ממשלה כזו תמשיך לנהל את המדינה מתוך מחנה אחד ונגד המחנה האחר, ותהפוך את ישראל מצורעת בזירה הבינלאומית, בשעה שהאתגרים העומדים בפניה מחייבים שותפות רחבה.

והאתגרים עצומים. האיום האיראני לא הוסר, והוא עלול ללוות אותנו עוד שנים. בגבולות - בצפון, בדרום ובמזרח - האיום נמשך ומחייב היערכות מתמדת. בזירה הבינלאומית מתרחבים החרמות והסנקציות על ישראל ויש להם כבר השלכות ממשיות.

גם מבית התמונה קשה. השסע החברתי עמוק, ואמון הציבור במוסדות המדינה נשחק. שני אלה פוגעים ביכולת לרתום את החברה למאמץ משותף. הגידול הדמוגרפי של הציבור החרדי - כל עוד רוב צעיריו לא משרתים בצבא ושילובם בשוק העבודה הוא חלקי - מאיים על יכולתה של ישראל לקיים כלכלה איתנה וצבא חזק. בנגב ובגליל המדינה איבדה במידה רבה את המשילות, וביהודה ושומרון משתוללים פורעים יהודים, מערערים את שלטון החוק ומזיקים למעמדה של ישראל בעולם.

מול האתגרים האלה, ישראל זקוקה לממשלה ציונית רחבה. ממשלה כזו יכולה וצריכה לקום על קווי יסוד ברורים, שיבטאו הסכמה בשאלות המרכזיות העומדות על הפרק. הקמתה תחייב ויתורים מצד כל השותפים בה, גם על חלק מההבטחות שניתנו במערכת הבחירות.

בזירה החיצונית, המשימה הראשונה היא מאבק נחוש ומשותף באויבי ישראל. המלחמה שפרצה ב־7 באוקטובר הראתה שהחברה הישראלית יודעת להתגייס כשנדרש, אך גם שהמחלוקת הפוליטית מכבידה את ניהולה. המערכה מול איראן ושלוחותיה תימשך עוד זמן רב, והניצחון בה מחייב אחדות רחבה יותר מזו שהיתה כאן בשנים האחרונות. האתגר האחר הוא השבת הלגיטימציה של ישראל בזירה הבינלאומית, בעיקר מול אירופה ומול המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, אך גם מול הציבור האמריקני וחלקים במפלגה הרפובליקנית.

במשך עשרות שנים, התמיכה האמריקנית בישראל נשענה על הסכמה בין שתי המפלגות, ושחיקתה, בעיקר בקרב הדמוקרטים, מסכנת את הבסיס הזה. ישראל, שהיא מדינת אי, לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך להיות סוגיה מפלגתית בוושינגטון ומושא לחרם בבירות אירופה.

שינוי פניה יכול כשלעצמו להביא לשינוי. בלי זה, ואם הסנקציות נגד ישראל יתרחבו - הניסיון שלנו לנהל כלכלה משגשגת, ואולי אפילו לשרוד, יהיה מאתגר.

בזירה הפנימית, הממשלה צריכה להתחייב לגיוס חרדים ולשילובם בשוק העבודה ובחברה הישראלית. היא צריכה לקדם חוקה רזה, שתקבע את כללי המשחק הבסיסיים בין הרשויות ותאפשר לסיים את המאבק סביב מערכת המשפט.

עליה להחזיר את המשילות ואת אכיפת החוק לנגב ולגליל; ועליה לפעול לדיכוי מוחלט של הפשיעה הלאומנית ביהודה ושומרון, ולהנהיג שם מדיניות שמביאה בחשבון גם את השלכותיה בזירה הבינלאומית. ראוי גם שהיא תקים ועדת חקירה.

המפעל הציוני תמיד היה פרויקט משותף של מי שרואים במדינת ישראל את הפתרון היחיד לקיום היהודי. למרות מחלוקות עמוקות, קברניטיו ידעו לחבור יחד כשעתידה של המדינה עמד על הפרק. כך היה ערב מלחמת ששת הימים, כשהוקמה ממשלת אחדות לאומית, וכך היה בממשלת האחדות שהוקמה ב־1984, שבלמה את האינפלציה הדוהרת והוציאה את צה"ל מרוב שטחי לבנון.

היכולת להמשיך לקיים את המפעל הציוני תלויה גם היום בנכונותם של הכוחות הציוניים המרכזיים לשלב ידיים. תוצאות הבחירות מטילות על המפלגות הציוניות, משני צידי המפה, אחריות רבה. זו לא תהיה ממשלת החלומות של אף צד, אבל אין לנו את הפריבילגיה להמשיך בסבבי בחירות אינסופיים. על המנהיגים הציונים להניח את החרמות בצד, ולהקים ממשלה שתתמודד עם האתגרים המאיימים על קיומה של ישראל.

ד"ר שוקי פרידמן הוא מנכ"ל המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי פרס