אם במקרה הייתם בתל אביב לפני יומיים ונרטבתם מהגשם הפתאומי - בוודאי שמתם לב שזה קרה בדיוק בז' בחשוון, היום שבו מתחילים לשאול גשמים בארץ ישראל, אות לאמונתה היוקדת של העיר העברית הראשונה.
מהי שאלת גשמים? היום שבו מתחילים לבקש בתפילה שיירדו גשמים. מובן שזה מחולק לפי העדות והנוסחאות, אבל לפי כולם היום הזה הוא היום שבו מתחילים לבקש שיירד גשם וירווה את האדמה.
ולמה דווקא בז' חשוון? כי התאריך הזה, על פי חז"ל, הוא התאריך שבו "מגיע האחרון שבישראל שעלה לרגל בחזרה לביתו שבנהר פרת". כלומר, עיכוב הגשמים - או לכל הפחות, עיכוב הבקשה לגשם - נועד לאפשר לעולי הרגל לשוב בבטחה לבתיהם שמחוץ לישראל, מבלי שהגשם יפריע להם בדרך. וזה קורה ממש השבוע.
וזה מרתק, כי זה מאיר כמה זוויות אמוניות, ובעיקר חברתיות, שרלוונטיות ממש לכאן ועכשיו. קודם כל, זה מלמד על האמונה המוחלטת בכוחה של תפילה. זה כאילו אלו שכתבו את ההלכה הזו האמינו שברגע שיתחילו כולם לומר בתפילה "ותן טל ומטר לברכה", ייפתחו ארובות השמיים והארץ תוצף בגשמים, ולכן חייבים לעכב אותם, כדי לאפשר הליכה בטוחה על קרקע יבשה לכל מי שזקוקים לה.
אבל מה שבעיקר עולה מההלכה ומהמנהג הללו הוא הערבות ההדדית. העובדה שמוסדי ארץ נעים ונדים בגלל אינטרס של יחידים - שהוא אפילו לא מצוקה או מגבלה, אלרגיה או רגישות לחומר, אלא סתם צורך בסיסי של נוחות - היא מסר מחנך אדיר שמנוגד לתפיסות חיים בסיסיות. אפילו בתוך תחומי המוסר החברתי הוא די חדשני. אחד מהמקורות העיקריים לתפיסה שלפיה הרבים אמורים לשלם מחיר עבור האינטרס של היחיד, הוא בהלכה הזו. הארץ זקוקה לגשם.
יש מחויבות לאומית לתייר אלמוני שהגיע מנהר פרת, שפתו עיראקית ומלבושיו משונים ומי מכיר אותו, אך הארץ מחכה שיגיע הביתה, כולל עצירה לדרינק ברבת עמון
אפשר כבר להכריז על תחילת החורף, לבקש גשם ולעבור למצב חורפי - אבל לא. אנחנו לא לבד בעסק הזה. יש אחריות הדדית, יש מחויבות לאומית לאיזה תייר אלמוני שהגיע מנהר פרת, שפתו עיראקית ומלבושיו משונים ומי בכלל מכיר אותו כאן, בירושלים ובעמק יזרעאל, בשדות הגליל ובנגב. אבל הארץ כולה עומדת דום ומחכה שהוא יסיים את דרכו ויגיע הביתה, כולל עצירה לדרינק ברבת עמון.
וזה מקסים ויפה, וזה ייחודי רק לארץ ישראל. בחו"ל התפילה הזו משתנה במועד מאוחר יותר. וזה שוב מאיר את האופן שבו ההלכה רואה גם את הפרט, ולא רק את הפרת.
כי אני חושב על הבחור ההוא מנהר הפרת, שחוזר לביתו ולחייו יותר משבועיים אחרי שכל העסק כבר נגמר וכולם כבר עמוק בחייהם. איזה מחיר כבד הוא משלם על הבחירה שלו לבלות את החג אל מול פני האדון, בירושלים. בטח הוא לקח עימו מטען רוחני שיחיה אותו למשך כל השנה. בטח נעים לו לחשוב, לאורך כל הדרך הארוכה שהוא עושה, שכולה יבשה ונעימה וללא טיפת גשם אחת, על המשפחה הגדולה שהוא הותיר בארץ הקודש. זו שאת רובה הוא בכלל לא מכיר, אבל שכולה עומדת עם המעדר ביד וממתינה בסבלנות עד שהוא יגיע הביתה, יחלוץ את הנעליים, ורק אז - יאללה.
גשם, גשם בוא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו