שאלי שרופה באש: על חרפת ההכחשה

1. בחמישי שעבר בתוכנית הטלוויזיה Piazzapulita בערוץ La7 האיטלקי הזכיר העיתונאי פרנצ'סקו ג'ובילי שלאחר הטבח ביקר בקיבוץ כפר עזה וראה את הבתים שבהם נשרפו ילדים/תינוקות על ידי חמאס.

הוא שוסע בגסות על ידי המנחה, קוראדו פורמילי, שאמר כי הטענה על שריפת ילדים לא אושרה מעולם ומדובר ב"פייק ניוז". הוא נזף בג'ובילי שמחליף עובדות בתחושות בטן (סוגסטיות), וחתם בכעס: "נמאס לי לשמוע דברים שקריים בתוכניות טלוויזיה! הסיפור על הילדים השרופים הוא שקרי!"

2. ובכן, מר פורמילי, בוא לישראל, תיפגש עם האנשים שפינו את הגופות המושחתות והשרופות, דבר עם הפתולוגים, בדוק את רשימת המשפחות שנמחקו בשריפות, ובתוכן שמות ילדים ותינוקות. תראה צילומי רנטגן של גושי פחם שהיו פעם אנשים וילדים. 

הסטריליות העיתונאית שלך קבעה: "הסיפור על הילדים השרופים הוא שקרי". כמה יהירות וחוסר רגישות. מחבלי חמאס שרפו אנשים חיים וגופות. זו עובדה. בכך הם ביקשו לא להשאיר זכר לקורבנות, אולי כדי שעיתונאים כמוך ישתיקו אחרים בטענה שאין לזה ראיה. חשבת שאתה מקפיד על ראיות, אך למעשה תרמת לתעשיית הכחשת 7 באוקטובר. אוי לחרפה המוסרית.

3. מר פורמילי, הבנתי שאתה מתבצר בעמדתך שמדובר ב"פייק ניוז". אז הנה, עשיתי עבורך עבודה קטנה. עדות ישירה של שמחה גריינמן, איש זק"א - ארגון מתנדבים שניקו את הזוועות והדם, ופינו את הגופות והאברים הכרותים ככבוד אחרון - על שראה בקיבוץ בארי: "נכנסנו למבנה שרוף. ראינו בשני חדרים תל (ערימה) קטן. הרמנו ומצאנו בחדר הראשון תינוק, בערך בן 5 או 6, לפי גודל הלסת. בחדר השני מצאנו עוד תינוק. מצבו היה יותר קשה: היתה לו סכין תקועה בתוך הראש, מצד לצד. תינוק! רק להבין שהגופות נשרפו... קשה היה לראות את ההתעללות".

עדות שרשמתי מפי נתן קניג: "כשהגענו לזירות הלחימה ולבתים נחשפנו לילדים שחוטים ושרופים. ראיתי שני ילדים, אחד עם גרזן בראש ואחד עם סכין. המחבלים לא באו להרוג בלבד אלא להשמיד. במקומות רבים, לאחר שירו ורצחו, עבר צוות חמאס עם להביורים וחומרי בעירה להשמיד כל זכר. ראיתי גופות קטנות שרופות. שרפו משפחות שלמות ובתוכן תינוקות. טיפלתי בשתי גופות שרופות של אמא וילדה". 

הבתים נשרפו כי המשפחות הסתתרו בממ"דים והמחבלים התקשו לפרוץ, לכן העלו את הבית באש. פעמים רבות הכל נשרף ולא נשארו ראיות ברורות, וכך עיתונאי מדופלם באיטליה יכול להשתיק אמירות על ילדים שרופים, כי "אין לזה אישור".  

4. והנה עדות על כמעט שריפה של תינוק והוריו בקיבוץ נירים, שלמזלנו שרדו לספר על התופת, גם אם ללא "אישור עיתונאי": עשרה ימים קודם לטבח נולד קאי, בנם הראשון של איימי ואוריאל לבאן. המחבלים לא הצליחו לפתוח את דלת הממ"ד, "ואז החליטו להצית את הבית".

כך שהו שש שעות בממ"ד סגור בבית בוער מלא עשן. 

האם ממשיכה: "הנקתי את קאי כשבכה. מדי פעם כשחשבנו ששקט בחוץ פתחנו חלון והצלחנו לשים אותו על אדן החלון שינשום. בכל פעם שעבר מחבל זרקנו אותו על המיטה, סגרנו את החלון והתכופפנו".

עד שהצבא חילצם. עוד שעות ספורות במקום, והיו נחנקים ונשרפים חלילה, ואז עיתונאי מקצועי כמוך היה אומר שאין ראיות לשריפה. 

5. יוסי לנדאו, מתנדב, שהזוועות שראה שברו אותו, העיד: "נכנסנו לבית. הם (מחבלי חמאס) הוציאו עין לאבא שהיה כפות עם האמא. הילדים ישבו מולם. לאמא הם כרתו שד, לילד בן שבע הורידו כמה אצבעות ולילדה כרתו את כף הרגל. והם פתחו שולחן ואכלו מולם. שני בתים אחרי, אישה בהיריון - פתחו לה את הבטן עם סכין והתינוק בפנים, ואז ירו בה. אפילו חיות אי אפשר להגיד עליהם. (ראינו) שני ילדים, ידיים כפותות מאחורה, אפילו לא ירויים; שרפו אותם בחיים, עשו מהם שתי ערימות".

האם זה מספיק, עיתונאי קטן שלי?