העסקה הכואבת שהצילה אותנו ממדינה פלסטינית

תזכרו טוב את הימים הללו. תנועת המטוטלת של הקולות הצפים, ששבים עתה לגוש הימין, קשורה קשר הדוק לרשימה המתארכת של שונאי ישראל והציונות שמתייצבים בגלוי לצד המחנה הרל"בי.

>>פולימרקט, מדד הבאזז וכל הסקרים במקום אחד: מוניטור הבחירות של "היום"<<

בסקרים הפנימיים כבר רואים מתאם של ממש: ככל שעולה מפלס השנאה לנתניהו בטהרן, בחמאס וברש"פ - כך יותר ויותר מתנדנדים ימנים שבים "הביתה", לביבי, ונשבעים לעצמם שהם לא ייתנו לאויב את התענוג הזה. גם המפלגות הערביות האנטי־ציוניות (טיבי ועבאס), שמוכנות לעשות כמעט הכל כדי להחליף את נתניהו, תורמות לתהליך הזה.

אבל הסיפור גדול יותר. יש בו גם לא מעט רציונליות. אין מדובר רק בתמונת מראה אמוציונלית ובהיפוך אוטומטי של רצון האויב. אמנם בשמאל נוטים לתייג את הבוחרים האלה כבבונים רדודים ורגשניים, אבל ראוי להעניק להם קצת יותר קרדיט: הם מחושבים, פקחים ורציונליים בהרבה מכפי שמחרימי נתניהו מוכנים להודות.

תתפלאו - הם אפילו מסוגלים לתעדף, ושומו שמיים, מפנימים שפוליטיקה היא אמנות האפשר ובחירה בין אפשרויות גרועות לבין גרועות יותר. התיעדוף הזה הוא הכרחי משום שלמרבה הצער, האפשרות של ממשלת הסכמות לאומית, שישראל כה זקוקה לה, אינה ריאלית. אין לסחורה הזאת די ביקוש. השנאה והחרם מנצחים. בבחירות הקרובות ניאלץ, אפוא, להניח בצד את הרצוי ולהתמודד עם המצוי: להפריד בין איום קיומי לכאב ראש זמני, ובין עיקר לטפל יחסי.

סיכול מדינה פלסטינית אינו תיאוריה, אלא פעולה אקטיבית הנעשית בקצב מסחרר באמצעות מהפכת התיישבות שלא היתה כמוה. פעולה שגוש השינוי לעולם לא יעשה, ושאף סביר שיקטע אותה

ההפרדה הזו נוגעת בראש ובראשונה לשתי דילמות שלובות, שהבוחרים הימנים כבר הכריעו או עומדים להכריע בהן. הראשונה היא הקלה מבין השתיים: מה עדיף - קואליציה שנשענת על מפלגות ערביות, או כזו שנתמכת על ידי החרדים? ובניסוח בועט יותר: בידי איזה מיעוט הרוב הישראלי מעדיף להיות בן ערובה? אם לא יהיו הפתעות, תשובת הבוחרים הימנים ברורה:

עדיף עם החרדים. למרות היעדר השוויון בנטל וההתנהלות המקוממת שלהם במהלך המלחמה, הם עדיין אחים, בשר מבשרנו וחלק מהלאום היהודי. כל פשרה איתם היא טובה יותר משותפות עם ח"כים ערבים, שפעם אחר פעם מזדהים עם אויבים שרוצים בהשמדתנו. החרדים בוודאי לא שם.

העולם ללא ישראל

הדילמה השנייה דורשת הכרעה קשה בהרבה, ונוגעת בשני נושאי ליבה: מה עדיף - "ממשלת שינוי" שמגייסת חרדים אך חותרת (מאחורי הקלעים) למדינה פלסטינית, ברוח יאיר גולן, אנשי איזנקוט והמפלגות הערביות; או ממשלה שמוותרת על גיוס רוב החרדים כדי לסכל ישות כזאת, לא בהצהרות, אלא במעשים?

הסיכול ההיסטורי הזה מתבצע בעשייה התיישבותית חסרת תקדים בהיקפה ובקצב מסחרר, מתוך הבנה שאחרי 7 באוקטובר - מדינה פלסטינית תהיה הימור מופקר על חיינו; מתוך הבנה שהסוגיה הזאת כבר מזמן אינה רק סוגיית ליבה חשובה, אלא עניין שמסכן את עצם היכולת להגן על הבית. העובדה שצד אחד במפה הפוליטית משנמך ומעמעם זאת עדיין לא משנה את המציאות.

וכל זה קורה מכיוון שהמוטיבציה והיכולות המבצעיות של הרש"פ לממש איום כזה גברו דרמטית: הרש"פ - תשתית המדינה העתידית - מחנכת כבר דורות לעולם ללא ישראל, ובמקביל מתעצמת צבאית. היא מחזיקה מעין צבא סדיר המונה כיום כ־70 אלף חמושים, המצוידים בעשרות אלפי כלי נשק, רכבים ממוגנים וטילי כתף. המציאות הזו רחוקה שנות אור ממגבלות הסכמי אוסלו (ראו מחקרו המחכים של סא"ל במילואים מוריס הירש ב־JCFA). הוסיפו לכך את תרחיש "היפוך הקנים".

הקולות הצפים ששבים בימים אלה לגוש הימין מבחינים בין איום קיומי לכאב ראש זמני, ומבינים שעדיף לריב על הנטל בבית מאשר להקים מעבר לגדר מדינה שחלילה לא תשאיר לנו בית להתווכח עליו

כשדמויות מובילות ברש"פ ובפת"ח מאדירות את חמאס, מזדהות עם טבח 7 באוקטובר ומייחלות לשחזרו ביו"ש - האיום חדל להיות תיאורטי. הסכנה קיומית וקונקרטית במיוחד לחצי מיליון תושבי יו"ש, ולעוד מיליון ישראלים בקו התפר ומערבה לו. אם כיום קשה לסכל מתקפת פתע כזו, במציאות של מדינה פלסטינית הדבר יהיה קשה שבעתיים. האסון, אם חלילה יתרחש, יהיה בממדים שיגרמו לטבח הנורא בעוטף להיראות רק כפרומו לקטסטרופה גדולה פי כמה.

מורטים את שערות ראשם

מול האיום הזה, צריך סוף־סוף לעסוק בגלוי בדיל הלא מדובר, ה"ציני" וה"לא מוסרי" אך הנחוץ, שמונע כבר כמה שנים את אסון המדינה הפלסטינית. זהו אותו תיעדוף שגם לבוחרים הימנים קשה איתו, אך אם רוצים למנוע צמיחה של עוד עזות וג'באליות מול השפלה ורצועת החוף שלנו - חייבים להמשיך בו.

וזו העסקה: הממשלה משלמת למפלגות החרדיות במטבע קשה של אי־גיוס חרדים ואי־שוויון בנטל. בתמורה, בעצם קיומה, היא מקבלת אפשרות להמשיך לטרפד הקמת מדינה פלסטינית - ולהציל אותנו מאסון נוסף ומורחב. אין מדובר בטרפוד תיאורטי. סיכול המדינה הפלסטינית הוא מעשה אקטיבי, יומיומי, שמבוצע באמצעות מהפכה שגוש השינוי לעולם לא יעשה, ושאף סביר שיקטע אותה אם תתרחש: מהפכת ההתיישבות ביהודה ושומרון, בניצוחם של סמוטריץ' וסטרוק. הפלסטינים ואויבי ישראל בעולם מורטים את שערות ראשם מולה, כי הם מבינים ורואים בעיניהם איך נגוז חלום המדינה שלהם, שכה מסוכנת לנו.

אפשר למלא עמודים שלמים שיסבירו כיצד רצפים התיישבותיים, כבישים ואחיזה בקרקע חוסמים מדינה כזו, וכיצד המערך הזה תורם לביטחון תושבי חדרה, עפולה או כפר סבא. אך בשורה התחתונה, אלו המעשים שמסכלים בפועל את המדינה הפלסטינית: הקמת כ־70 יישובים חדשים נוסף על 127 הקיימים, והקמת 212 מאחזים נוסף על 151 הקיימים; ביטול ההתנתקות בצפון השומרון והתיישבות מחודשת שם; הנעת תוכנית הבנייה האסטרטגית שתחבר את ירושלים למעלה אדומים; ומפעל החוות השולט על כ־20% משטח יו"ש (יותר ממיליון דונם) - מפעל שהשם הרע שהשמאל מוציא לו הוא חסר בסיס עובדתי ברובו.

זאת הכּלה. זה הדיל. הוא אולי נראה לא טוב, אבל הוא חיוני, וזו הדילמה אם לוקחים אותה לקצה: או שהחרדים לא יתגייסו ולא תקום מדינה פלסטינית - או שהחרדים יתגייסו ותקום מדינה פלסטינית. הבוחרים ששבים בימים אלה לגוש הימין מבינים שעדיף לריב עם החרדים על הנטל בתוך הבית, מאשר להקים מעבר לגדר מדינה שחלילה לא תשאיר לנו בית להתווכח עליו.

ובסוף, רשמו לעצמכם עוד כוכבית בצד: למרות הדיל - דיל של בדיעבד - יותר חרדים מתגייסים כיום לצה"ל. רק בשבוע האחרון של תשפ"ו התגייסו 500 חרדים, ובסך הכל כ־4,300 בשנה שחלפה מתוך מחזור של 14 אלף, לעומת 2,700 בשנה הקודמת ו־1,700 בלבד בשנה שלפניה.