חשבון הנפש שאחרי השבר: איזו מדינה אנחנו רוצים?

עם תקיעת השופר, במוצאי יום הכיפורים, השנה וכמדי שנה, אני מאחלת לבני משפחתי ולחבריי לתפילה בבית הכנסת שנזכה לצום ביחד גם בשנה הבאה. סוג של התחייבות לקיים את המסורת שקיימה את העם היהודי בגולה במשך אלפי שנים.

יום הכיפורים עצמו מבקש מאיתנו לעצור. לצד הצום גם להניח בצד את הרעש, את המריבות, את הוויכוחים ואת הצורך להיות צודקים. ואז לשאול שאלה פשוטה: מה עשיתי ומה יכולתי לעשות אחרת? חשבון נפש פרטי.

ברמה האישית, יום הכיפורים לא נועד להלקאה עצמית, אלא ליכולת להכיר בטעויות, לבקש סליחה ומחילה, ולהיות ראויים להן. ובעיקר - להחליט מה אנחנו רוצים לשנות.

במדינת ישראל, חשבון נפש פרטי הוא לעולם גם לאומי. מאז 7 באוקטובר קשה לבטא את המילים "חשבון נפש" בלי לחשוב גם על החשבון הלאומי.

באותו בוקר נורא נחשף הפער שבין תחושת הביטחון שהמדינה שידרה לבין המציאות בפועל. בעקבות זאת עולות שאלות על תפיסות, התרעות שלא קיבלו את המשקל הראוי, על אחריותם של הדרגים השונים ועל יכולתה של המערכת לעמוד בהתחייבותה העליונה להגן על אזרחיה.

השאלה החשובה אינה רק מי אשם. מי אחראי. כולנו יודעים על מי מוטלת האחריות העליונה למה שקרה ומי אשם. אבל חשוב שוועדת חקירה ממלכתית תבדוק ותכריע. אבל אם כל תכליתו של החשבון הלאומי תהיה חלוקת אשמה בין מחנות, בין אנשים ובין מפלגות, נחמיץ את העיקר. כי השאלה החשובה לא פחות היא מה למדנו.

אז ברור כיום לכולם שמערכות גדולות עלולות לפתח ביטחון עצמי מופרז, ולכן יש לבחון הנחות יסוד שוב ושוב; שמחלוקת תורמת לבריאות המערכת ולא להיחלשותה; שמי שמתריע אינו בהכרח מפריע, ושמי שחושב אחרת אינו בהכרח אויב.

נדרש תיקון, כי השנים האחרונות העמיקו קרעים שהיו קיימים בתוכנו. לפעמים נדמה שהוויכוח הפוליטי הפך אותנו ליריבים, במקום לאזרחים שחולקים גורל משותף. יום הכיפורים מאחורינו, אבל ראוי שכל אחד מאיתנו ישאל את עצמו לא רק מי התחיל, לא רק מה האחר צריך לתקן, אלא מה אנחנו יכולים לתקן למען הכלל. ואנחנו יכולים.

ב־7 באוקטובר אזרחים הוכיחו שבשעת מבחן, מעבר למחלוקת קיימת חברה ישראלית שיש בה אחריות הדדית. אנשים לא שאלו למי הצבעת לפני שהצילו, התנדבו, תרמו, אירחו, טיפלו ופעלו. הלוואי שגם ראשיה היו נוהגים כך. יודו באשמתם וילכו הביתה.

כי מדינה היא גם התרבות הציבורית שלה, השיח, האמון בין אזרחיה והיכולת שלה להציב אחריות לאומית מעל אינטרס אישי או פוליטי. חשבון הנפש האמיתי של ישראל אינו יכול להסתכם בשאלה איך הגענו עד הלום, אלא איזו מדינה אנחנו רוצים להיות מכאן והלאה.

יום הכיפורים, שבו התפללנו שבקשתנו תישמע ותיענה, מזכיר לנו דבר צנוע וחשוב יותר - שתמיד אפשר לבחור אחרת. אחרי 7 באוקטובר הבחירה הזאת איננה רק פרטית, היא גם לאומית.