מה אנחנו עושים מול נז"א? מה שמיכל דליות היתה אומרת לא לעשות

בזמן שהיינו עסוקים באנטישמים של ונציה ובתשדירים של ביבי, מדינת ישראל העבירה עורק תחבורה ראשי ליזם פרטי. זה משפיע עלינו יותר מתיאוריות על בגידה מבפנים, אבל מי רוצה לריב עם טייקונים?

יום שני בבוקר, בעוד הרדיו צווח על האנטישמים של ונציה (להלן: נז"א), התקרבתי ברכבי עמוס החיילות לנקודת האור של כביש 20 (להלן: נת"צ+3).

חיילות מבריקות, מסורות, משרתות ביחידות מסווגות. אחרי שנת שירות הן עשו חצי שנה קד"צ שלא נספרת לפז"מ, ורק אחרי הקד"צ החל השירות. כולן מתפרנסות ממשכורת צבאית זעירה שמביישת שמרטפית בת 15. ככה זה כשאין לך "תוספת סיכון" כי את משרתת במרכז. נכון, זה עשוי להצביע על כך שאת דווקא הכרחית בזירות רלוונטיות, אבל למי יש זמן לחדש נהלים. וכך נוסעות החיילות מדי יום לבסיס. יוצאות מוקדם בבוקר ושבות מאוחר בלילה.

הנז"א של הנת"צ צהוב יותר

בחזרה לנתיב. מי שגר מחוץ לתל אביב, מכיר את הנוהל: שלל קבוצות מתארגנות מראש ואם את מסיעה שניים או שלושה מלבדך, תלוי בכביש, הנת"צ פתוח בפנייך. מדובר בהקלה ששווה חצי שעה ולפעמים גם שעה ביום. וככה על הדרך, בקטע אגבי, את מכירה אנשים שחיים לידך. ערבות הדדית בחסות מע"צ - כשם שהטרמפיסטים נעזרים בך כדי להגיע ליעדם במהירות, כך את נעזרת בהם בשביל אותה מטרה ממש. כיף. כלומר, היה כיף.

במקום שבו האירה עד תשפ"ו נקודת החיבור אל נתיב הפלוס, ניצבים מעתה עמודי ברזל צהובים שמבהירים את חילופי האליטות. לא עוד פריפריה שנוסעת יחד לצבא ולעבודה, מעתה רק אוטובוסים ומוניות מורשים לחסוך את הפקקים של הבוקר. כל הפרייבטים - ללא הבדלי דת, גזע, לאום, אחוד, מאוחד, מסיע שב"חים או מסיע חיילים - מסתפקים בשאריות "הכביש המהיר", שבכלל לא ידע שהוא כזה.

מילא אם היה שינוי בתחבורה הציבורית. היא נותרה איומה כשהיתה.

אוטובוסים מאשדוד, למשל, לתל אביב רבתי יכולים לעצור בתחנות שליד היישובים הפרוסים לצידי הכביש הראשי - אבל אם לנהג אין סבלנות, הם יכולים גם לא לעצור. חייל או אזרח מאחר לראיון עבודה, למשמרת, לרופא, על בסיס גחמה של נהג, לו"ז מרושל, עומסים יומיומיים. עולם התעסוקה מורכב, ומי שרוצה להתקדם צריך לנדוד למה שמכונה "מרכז". מי שאין לו רכב ליד הבית, יודע שזה בלתי אפשרי.

ועכשיו גם הצ'ופר הקטן הזה נלקח. בעתיד הנתיב יהפוך לכביש אגרה ומהפכת המעמדות תושלם.

רכבי חירום? תרומה אגבית

האם מדינת ישראל דאגה, בצאתה למכרז, להחריג מכביש אגרה כזה רכבים של כוחות הביטחון? ניידות משטרה? רכבים שבהם הנהג הוא חייל או מילואימניק? הלוואי. במכרזים קודמים ההיבטים הללו לא תמיד הובאו בחשבון. שוטר בכיר שגר בעוטף עזה ועובד בפאתי חולון, הראה לי השבוע חשבונית שנתית: הוא מוציא על נסיעות בכביש 6 יותר מ־6,000 שקלים בשנה. הכל על פעילות מבצעית, הכל בניידת. האומנם מדינת ישראל לא מסוגלת לסלול עוד נתיב באיילון? אין ברירה אחרת מלבד לעשוק את האזרחים שלא רוצים לגור בתל אביב, אבל כן לעבוד בה?

נזק מפתיע וחדשני מאוד

וואו וואו וואו. סרטים בינלאומיים שמכפישים את צה"ל. לא ראינו את זה בא! כמו שנה מעוברת, פעם בכמה שנים, מפציע פשקוויל מבוים של טובי בנינו המצויים על ספקטרום רגשי הנחיתות, שמתחננים לתשומת לב.

ומה אנחנו עושים בתמורה? מה שמיכל דליות היתה אומרת לא לעשות: מאכילים את החיה. זוכרים את הספר "גדר חיה" של דורית רביניאן, שנפתלי בנט החרים בשבתו כשר החינוך? החרם זיכה את היצירה, מיידית, בגל אדיר של מכירות.

אגב, העיבוד לתיאטרון שעשו בקאמרי היה מעולה. ספק אם היצירה היתה מגיעה כל כך רחוק אלמלא הבאזז התקשורתי.

אגב "צומת מילר"

עשר שנים חלפו מאז העונה הראשונה של "צומת מילר", וזאת הזמנה לפרופורציה.

אדיר־הדמות מרגיש שנמאס לו להיות "רק" קומיקאי ושהוא חייב למצב את מעמדו כשחקן דרמטי. הסוכן האישי מציע לו להשתתף בסרט בינלאומי על הכיבוש.

שוטר בכיר שגר בעוטף עזה הראה לי חשבונית שנתית: 6,000 שקלים בכביש 6. הכל על פעילות מבצעית, הכל בניידת. ישראל באמת לא מסוגלת לסלול עוד נתיב באיילון?

אדיר מתלבט והסוכן משכנע אותו שכדאי, כי "יחפים בנכבה", הסרט הקודם של הבמאי הזה, היה הצלחה כבירה בפסטיבלים: "פסטיבל קאן? חביב המבקרים; פסטיבל ברלין? זווית כואבת; פסטיבל אוטווה? פרס עומק רגשי", ועוד מוסיף הסוכן ואומר לאדיר ההמום, שהסרט הפתיע את המבקרים, ו"הגיעו יותר מחמישים לצפות בו!"

- "ל'יחפים בנכבה' הגיעו יותר מחמישים אלף?"

- "מה פתאום חמישים אלף", עונה לו הסוכן, "חמישים. חמישים איש".