סימן ב' לחוק העונשין עוסק בעבירות שכותרתן "בגידה", באופן שדומה לספרי החוקים של כל המדינות הדמוקרטיות בעולם. סעיף 99 לחוק עוסק ב"סיוע לאויב במלחמה", וסעיף 103 מטפל ב"תעמולה תבוסתנית". המחוקק קבע כי מי שמסייע לאויב בשעת מלחמה, בין היתר באמצעות תעמולה כוזבת, מי שמצדיק את האויב ומסייע למאבקו בנו, דינו בין מוות לחמש שנות מאסר. סעיף נוסף בחוק - 121, קובע שמי שמבצע עבירה בכוונה להזיק ליחסי החוץ של ישראל, צפוי גם הוא לשנות מאסר משמעותיות.
בהתאם לגישה הזו פעלו מדינות דמוקרטיות, כמו ארה"ב ובריטניה, מאז ומעולם. כך העמידה בריטניה לדין ודנה למוות ב־1946 את וויליאם ג'ויס, הפשיסט הפרו־נאצי שכונה '"הלורד האו האו". מי שברח מלונדון לגרמניה, תמך בנאצים ושידר תעמולה בזכות הנאצים במהלך המלחמה.
יובל אברהם ורחל שור - באמצעות הסרט שלהם "נז"א", ביצעו מעשה מובהק של סיוע לאויב בשעת מלחמה, באמצעות תעמולה תבוסתנית. התעמולה שלהם כוזבת, אף שכדי להוות עבירה חמורה על החוק היא יכולה להיות גם אמת. ובכל מקרה, אין מחלוקת שהסרט "נז"א" מספק לחמאס ודומיו סיוע דרמטי, סיוע אפקטיבי בהרבה ממה שסיפקו לאויב כל הישראלים שנתפסו עד היום מרגלים ויושבים בכלא. יוצרי הסרט תרמו תרומה מכוונת לניסיון להדביק לנו את אשמת רצח העם. אשמה שמשמעותה שאנחנו רוצחים סדרתיים, מקבילים לנאצים, שיש להוציא אותם ממשפחת העמים. וזה בדיוק המצע שמשמש את מבקשי נפשנו, כדי לדרוש לשים קץ לקיומה של מדינת ישראל "מהנהר ועד הים" ואגב כך "לשחרר את פלסטין".
את התרומה הזו לאויב תרמו אברהם ושור באמצעות רקיחת עלילה מרושעת, שנטוותה בצורה מתוחכמת במיוחד, מכיוון שאין בה דבר: לא אירועים ומעשים ספציפיים, לא עדים עם שם וזהות, רק השחרה פחדנית אופיינית. תילי תילים של מילים נשפכו כבר כדי להזכיר שהמושג נז"א נועד דווקא למטרות הפוכות מפגיעה בחפים מפשע. הוא דווקא מוכיח עד כמה ישראל פועלת באופן חריג, עושה מאמצים עילאיים שלא לפגוע במי שאינם חיילי האויב. אבל העלילה מרושעת עוד יותר, מכיוון שממציאיה יודעים כי האויב מבסס את המלחמה בנו על שימוש במי שמכונים בלתי מעורבים. לכן הוא ממקם את המפקדות ובסיסי הפעולה שלו בבתי חולים, בבתי ספר, בגני ילדים. לכן הוא מניע כוחות באמבולנסים, דווקא משום שהוא מכיר את הרגישות שלנו לפגיעה במי שאינם מחבלים.
רוקחי העלילה גם יודעים שאין אח ורע לפרקטיקה הפסיכית שנוקטת ישראל, המכונה "הקש בגג", שמוסרת לאויב כי עומדים לתקוף אותו במקום ספציפי כדי שיספיק לברוח. הם מודעים לאובססיה הייחודית שלנו שלא לפגוע בחפים, לכאורה, מפשע.
מחלישים אותנו בכוונה
אברהם ושור יודעים גם שאיש אינו דורש ממדינות אחרות, כמו אוקראינה חביבת המערב, להתקרב לסטנדרטים שלנו, איש לא בודק להם בציציות אם הם פוגעים ב"בלתי מעורבים". זה פשוט לא מעניין כשלא מדובר במדינת היהודים. כך רודפים אותנו אינסטרומנטלית, כדי לפגוע בנו, להחליש אותנו ולחזק את האויב. וזה בדיוק מה שרוצה יובל אברהם, כפי שהוא תועד מתבטא בערבית בעבר. הוא טען שצריך להחליש מאוד את מדינת ישראל, כדי שהערבים יוכלו להתמודד איתה באופן שווה. ובכן, הוא וחברתו בהחלט הצליחו עכשיו לתרום להחלשתנו, תוך סיוע מכוון לאויב.
בפסק הדין של ביהמ"ש העליון, שניתן בשנת 1965 בפרשת ירדור, קבע בית המשפט שהמדינה חייבת להתגונן מפני מבקשי נפשה. השופט זוסמן קבע כי "כדרך שאדם אינו חייב להסכים לכך שיהרגוהו, כך גם מדינה אינה חייבת להסכים שיחסלוה וימחקוה מן המפה". הדברים נכתבו בנוגע לפסילת רשימה ערבית אנטי־ציונית שביקשה להתמודד בבחירות, אבל הם רלוונטיים עוד יותר כשעוסקים בהפצת סרט תעמולה עוין ושקרי נגד המדינה, תוך כדי מלחמה. סרט שמטרתו לסייע להנחלת עמדת האויב. שופטי העליון הדגישו בפרשת ירדור שהדמוקרטיה הציונית חייבת להתגונן מפני מי שמנסים למחוק אותה, תוך שהם משתמשים במערכת הפנימית שלה עצמה. אבל העיקרון הזה נכון עוד יותר כלפי יוצרי "נז"א", מי שפנו החוצה לקהילייה הבינלאומית במטרה להכתים את שמנו, לבודד אותנו ולעזור לאויב במלחמתו התקשורתית בנו.
האם אפשר להעמיד את יוצרי "נז"א" לדין בהתאם לסעיפי חוק העונשין הקיימים היום? ספק. בדיקת היסטוריית השימוש בסעיפים האלו מלמדת על שימוש דחוק ונדיר בהם, במיוחד במקרים של מעשי בגידה פיזיים - אף שמטרת הסעיפים העוסקים בסיוע לאויב אמורה היתה להכיל במובהק סרטי השמצה מסוג "נז"א".
צריך יהיה לחזק את נוסח החוק, בכל מקרה, כדי שלא יהיו אי־הבנות. ודאי שיש להגיש תביעות לשון הרע ולנקוט את כל האמצעים לאתר את המעלילים, שהסתירו את זהותם בפני המצלמה. אבל מעל הכל נדרש להבהיר שהמעשה שעשו מעלילי "נז"א" הוא לא שימוש לגיטימי בחופש הביטוי. מדובר במעשה בגידה מובהק, שנועד לעזור לאויב. ובכל מקרה, השאלה אם לנקוט עכשיו הליכים משפטיים היא טקטית לחלוטין. מה שקריטי הוא להציב תמרור מושגי־מוסרי ומשפטי, להוציא את האנשים האלו ודומיהם אל מחוץ לגדר הקולקטיבית שלנו.
חוק השבות לשר החוץ הבריטי
אמצעי ההתגוננות של הדמוקרטיה הציונית צריכים לכלול גם בחינה מחדש של היחס ליהודים מרחבי העולם, שהפכו לאויבים מושבעים. רק בשבוע שעבר הוביל יהודי בשם אד מיליבנד, שמכהן כשר החוץ הבריטי, מעשה אנטי־ישראלי ואנטישמי קיצוני, עם הטלת הסנקציות על ירושלים, רמת הגולן ויו"ש. התואנה - טענות כזב מהרפרטואר של יוצרי "נז"א". היהדות של מילבנד משמשת סוג של מגן מפני חשיפת העוול והנבזות שבצעד הבריטי. לכן ב־BBC הדגישו את עובדת היות מיליבנד יהודי, כאילו יהודי אינו יכול להיות אויב שלנו. עיוות דומה מתחולל בארה"ב, כאשר יהודים שונים משתתפים במסעות "מהים ועד הירדן", תומכים בזוהרן ממדאני ודומיו - אנטישמים מסוכנים, שהפכו לאויבים מובהקים של ישראל והיהדות.
האבסורד הוא שעד היום ישראל מתייחסת למיליבנד ודומיו - שונאים מושבעים שנולדו יהודים, כאילו הם עדיין חלק מהמשפחה־מהאומה. לכן הם זכאים, בין היתר, לקבל אזרחות ישראלית וסל קליטה, אם יחפצו. את הגישה הזו חייבים לשנות במסגרת צעדי ההתגוננות של המדינה מפני אויביה, גם היהודים והישראלים שבהם. יש להציב קו ברור ולומר לאלו: אתם מחוץ למחנה. סימבולית ודקלרטיבית יש לשלול משר החוץ הבריטי את הזכאות להפוך לאזרח ישראלי, וכך גם מכל יהודי שצועד בהפגנות הג'נוסייד ו"פרי פלסטיין" ברחבי הגלובוס. חשוב מכל לקרוא ליוצרי "נז"א" ודומיהם בשמם - מי שחצו את הקווים והצטרפו לאויב, מי שאינם עוד חלק מאיתנו.
הדמוקרטיה הציונית חייבת להתגונן
מה שמקומם זה שהם יודעים שהאויב מבסס את המלחמה על שימוש במי שמכונים בלתי מעורבים. שהוא ממקם את המפקדות שלו בבתי חולים ובבתי ספר ושהוא מניע כוחות באמבולנסים, כדי לנצל את הרגישות שלנו
יובל אברהם ורחל שור רקחו עלילה מרושעת, שנועדה במכוון לפגוע במדינה ולסייע לאויב בשעת מלחמה החוק הישראלי מאפשר אמנם לפעול נגדם אך הוא לא מספיק, ולכן צריך ליזום חקיקה נוספת למקרים כאלה כמו כן, יש להציב מולם תמרור מוסרי ולהוציאם אל מחוץ למחנה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו