כך נחשפה חולשת המגזר הדתי-לאומי

האיום של גנרל גולן ביוני השנה לסגור את מכינת עלי היה אחד מרגעי השפל הטוטליטריים שחשפו את תוכניות המפלגה, המתכנה בהיפוך לשון "הדמוקרטים", וחשפו בכלל את אורח מחשבתם הרודני של רבים בפיקוד הצבא (כמו גנרל יעלון לפני גולן). אבל גולן, בגסותו הדורסנית, גם חשף את חולשת המגזר הדתי־לאומי, כלומר את תלותו במדינה ובזהות השלטון המנהל אותה.

אל התלות הזאת כוּון האיום שלו: ההתיישבות הדתית לסוגיה בשכונות ובכפרים, במדינה גופא וב"שטחים", זרם החינוך הממלכתי־דתי, ישיבות ההסדר, המכינות, הישיבות התיכוניות, הגרעינים התורניים, שירותי הדת - כל אלה תלויים לשם קיומם בשלטונות שיקצו קרקע וישקיעו הון, יתקצבו שירותים ופעולות חברתיות ותורניות ויסדירו חוקית את ההתיישבות, את הרבנות או את הגיוס.

מפלגות המרכז־שמאל המבקשות לעלות לשלטון מאיימות על זה עכשיו. גולן פשוט חושף בגולמניות את תוכניותיהן, ולא בפעם הראשונה, ולכן העיר ליברמן (בהקשר אחר) שאין "קואורדינציה" בין פיו לראשו.

מי כאנשי תנועת העבודה לשעבר יודעים כיצד קבוצה משימתית תלויה בשלטון ולכן זקוקה להגמוניה פוליטית. המגזר הדתי־לאומי נוצר במידה רבה לפי הדגם של מגזר תנועת העבודה ז"ל. זה היה דגם של "קבלנות משנה" משימתית שקבוצה נוטלת על עצמה למען הכלל, קבוצה שהיא בתחילה קבוצת עילית, ונעשית בהדרגה רחבה ואף עממית יותר. היא נוטלת על עצמה משימות לאומיות שהיא עצמה מגדירה, ומצליחה להנחילן לתודעת כלל הציבור ולקבל את תמיכתו הפוליטית.

במקרה של תנועת העבודה אלה היו המשימות של עבודה עברית, ואחר כך התיישבות שיתופית, הגנה עצמית, קליטת עלייה עממית בעיר והתיישבות חלוצית, ואחר כך עממית בסְפר (מושבים, קיבוצים ועיירות פיתוח). במקרה של הציונות הדתית, אלה היו המשימות של התיישבות למניעת חלוקת הארץ, טיפוח עולם ישיבות ציוני וטיפוח חברה דתית משפיעה על סביבותיה, כדי שציונים דתיים לא ייאלצו להתבדל מהחברה, ובכל זאת יצליחו לשמור על מסורתם.

בשני המקרים אלה משימות חברתיות ותרבותיות שמועלות מתוך תפיסה מסוימת של טובת הכלל, אבל שגם משרתות אינטרס חברתי־כלכלי ורעיוני־תרבותי של המגשימים אותן. וחשוב מאוד: במקרה של הדתיים הלאומיים, להבדיל מתנועת העבודה, המהלך היה תלוי בברית עם הליכוד ועם בוחריו המזרחים, ולא נשען על הגמוניה של הציונות הדתית עצמה.

הדתיים־לאומיים עומדים כיום בפני קושי דומה לזה שהיה בעוכרי תנועת העבודה כשהיא הצליחה בהנחלת משימות לאומיות, ואף בהגשמתן, במידה מסוימת. במצב כזה של הצלחת ביניים, גם לפני שהוגשמו מלוא השאיפות, המחויבות הקבוצתית של בני הקבוצה הפוליטית מתרופפת. הם נוטים אז "להתפזר" בהזדהות הפוליטית שלהם. זה מה שקורה כיום לדתיים הלאומיים, ולכן אפשר למצוא אותם בכל קשת המפלגות הציוניות. הם שוכחים, כמו ששכחו אנשי תנועת העבודה בשנות ה־70, שיריביהם הפוליטיים לא נעלמו, והם לבטח ינצלו את ההתרופפות הזאת, כאיתותו של גולן.

תופעת בנט ממחישה היטב את ההתרופפות. הוא הגיע למפד"ל כמושיע, המיר אותה ל"הבית היהודי", פירק את המפלגה והקים אותה מחדש בשם "הימין החדש", ונפל איתה אל מתחת לאחוז החסימה. לא עזר החיטוט אחר פתקי הצבעה בפחי האשפה. בהנהגת בנט הוחמרה התפוררות המגזר הדתי־לאומי. הנהגתו הרחיבה את הפערים בין חרד"לים לליברלים, בין בורגנים לבין מתיישבים, בין תומכי הברית עם המזרחים של הליכוד לבין המבקשים לגיטימציה מאנשי תנועת העבודה לשעבר.

לא בנט הוא מחולל ההתפוררות, אבל הוא האיץ אותה, ויש מקום להערכה שווינטר מקדם אותם תהליכים שעלולים לשבור את המהלך ההיסטורי שחוללו הדתיים־לאומיים. שכן בנט, ובעקבותיו וינטר, עלולים לשבור את המפרקת של המהלך הזה - את הברית עם הליכוד.