השכונות "הכי מסוכנות" בישראל: המדד שמציג תמונה מטעה

מדד הפשיעה של ישראל, שהתפרסם לאחרונה ומתבסס על ניתוח שערכה חברת מדלן, לווה בכותרות שקשה להתעלם מהן. ברשימת השכונות הבטוחות ביותר מככבות שכונות בעלות אופי סמי־פרוורי בשולי ערים מבוססות.

אבל בתואר השכונה "הכי לא בטוחה בישראל" זוכה דווקא דרום רוטשילד בתל אביב. תל אביב ממשיכה לככב גם במקומות השלישי עד החמישי, עם כרם התימנים, שרונה היוקרתית ודרום פלורנטין המבוקשת. לכאורה, הנתונים חושפים פער מטריד בין הדימוי האטרקטיבי של השכונות הללו לבין מציאות חיים מסוכנת. אלא שמבט מקרוב בדרך שבה נבנה המדד מגלה תמונה שונה למדי.

ראשית, ראוי לברך על עצם פרסום הנתונים. מדלן פנתה למשטרת ישראל, בסיוע התנועה לחופש המידע, כדי לקבל מידע שבדרך כלל אינו נגיש לציבור. בישראל נאסף מידע רב על ערים ועל שכונות, אך לא פעם הגופים שאוספים את המידע מקשים את הגישה אליו. הנתונים הללו שייכים לציבור, וכל יוזמה לחשוף ולהנגיש אותם היא מבורכת. דווקא משום כך חשוב להבין היטב מה הנתונים יכולים ללמד אותנו, ומה לא.

הבעיה הראשונה נמצאת כבר באופן החישוב הבסיסי של המדד: מספר העבירות לאלף תושבים בשכונה. חישוב אינטואיטיבי, אך כזה שמוביל להטיות משמעותיות.

בספרות העירונית מבחינים בין תושבים לבין משתמשים: אנשים שמגיעים לשכונה כדי לעבוד, לבלות, לקנות, וכדומה. דרום רוטשילד, כרם התימנים, שרונה ופלורנטין מושכות מדי יום אלפי אנשים שאינם מתגוררים בהן. עבירות שמתרחשות במרחב הזה נספרות במונה, אך המבקרים היומיים לא נספרים במכנה.

יותר מכך, רוב העבירות מבוצעות על ידי מי שאינם תושבי השכונה. כך, שכונה סמי־פרוורית שבה מתגוררים אלפי אנשים אך כמעט אין אליה כניסה של מבקרים מבחוץ, נהנית כמעט אוטומטית מיחס נמוך יותר של עבירות לתושב. במילים אחרות, המדד אינו מודד רק פשיעה אלא גם עד כמה השכונה משמשת מוקד פעילות לאנשים שאינם גרים בה.

בעיה שנייה נמצאת בקטגוריה "סך העבירות" - הגדרה שכורכת יחד עבירות שונות מאוד זו מזו. כך, למשל, ונדליזם וגרפיטי, שנכנסים לקטגוריה של עבירות רכוש (המוצגות בנפרד מפריצה), נספרים עם עבירות אלימות.

בדרום רוטשילד, שמדורגת כשכונה הכי פחות בטוחה בישראל, עבירות רכוש מהוות 78% מכלל העבירות, ועבירות אלימות מהוות רק כ־13% מכלל העבירות בשכונה. בשכונת התקווה, לעומת זאת, שממוקמת 14 מקומות מתחת לדרום רוטשילד במדד, עבירות אלימות מהוות כ־28% מכלל העבירות. אז איזו משתי השכונות "בטוחה" יותר?

האמת היא שגם הנתון הזה אינו מאפשר לענות על השאלה. הקטגוריה "עבירות אלימות" גם היא רחבה מדי - מאלימות מילולית, דחיפות ויריקות ועד תקיפה, דקירה ורצח - וזאת כנראה בשל האופן שבו המשטרה בוחרת להעביר את הנתונים.

כך, למרות הכותרות והרצון הטוב להנגיש לציבור מידע חשוב, המדד מייצר תמונת מציאות שגויה. ויש לכך גם משמעות רחבה יותר. מדדים לא רק מתארים את העיר - הם גם משפיעים על האופן שבו אנחנו מדמיינים אותה.

דירוג שמציג שכונות עירוניות צפופות, פעילות ומלאות במסחר ובחיי רחוב כ"מסוכנות", ולעומתן שכונות סמי־פרווריות ושקטות כ"בטוחות", עלול לחזק תפיסה ישראלית ותיקה שלפיה מרחב עירוני אינטנסיבי הוא בהכרח מרחב מאיים, ואילו שקט, הפרדה ומיעוט זרים הם סימנים לאיכות חיים.

והתפיסה הזאת עצמה אינה מבוססת: לאורך השנים סקרי הלמ"ס מגלים כי כ־80% מהציבור הישראלי מרגיש בטוח באזור מגוריו, וכפי שמחקרים שערכתי בישראל ומחקרים מהעולם מגלים - סביבה פרוורית הומוגנית אינה ערובה לתחושת נעימות או ביטחון, ודווקא השכונות העירוניות הצפופות והמרתיעות לעין החיצונית מצליחות לספק איכות חיים טובה יותר לתושביהן.

ד"ר גיא שני הוא סוציולוג עירוני במכללה למינהל