מערכות בחירות בישראל מעולם לא היו זירה של חילופי רעיונות מנומסים. הן תמיד התאפיינו ביצריות, ברעש ולעיתים אף באלימות מילולית בוטה. אולם נדמה כי הפעם, בצל אחת התקופות המורכבות והרגישות ביותר בתולדות המדינה, נשבר שיא חדש של רדידות רעיונית.
אם נזקק את הררי הסרטונים, הציוצים וסיסמאות התעמולה של השבועות האחרונים, לא נגלה בהם חזון אסטרטגי בהיר למציאות הביטחונית, לא תוכנית כלכלית מקיפה לבלימת יוקר המחיה המאמיר, ואף לא מתווה עומק לשיקום מערכת החינוך הציבורית. מה כן נמצא שם? דחלילים.
חרדה קולקטיבית כדלק בעירה
הקמפיינים העכשוויים אינם עוסקים בשאלה המהותית "מה אנחנו מתכוונים לעשות", אלא בשאלה המניפולטיבית "מפני מי אנחנו נדרשים להגן עליכם". זוהי פוליטיקה של דחלילים: מציאות צינית שבה כל צד במפה הפוליטית מצביע על מיעוט ספציפי, צובע אותו בגוונים קודרים של איום קיומי מיידי, ומשתמש בחרדה הקולקטיבית כדלק בעירה להמרצת בייס הבוחרים. במקום לנהל שיח אזרחי כולל על עתיד המדינה, מנהלים קרב הישרדות כיתתי על גבו של המגזר.
באגף הימני האסטרטגיה המוכרת משתכללת לכדי כלי תעמולה חד ומדאיג מבעבר. הנרטיב המרכזי מתוחזק ללא הרף: כל מי שאינו חלק אינטגרלי מהגוש הלאומי־אמוני מוצג כסוס טרויאני, אשר יכניס לכאורה את נציגי המפלגות הערביות היישר אל שולחן קבלת ההחלטות הביטחוני הרגיש ביותר.
כאשר ראשי האופוזיציה או מפלגות המרכז מותקפים, הביקורת כמעט אינה נוגעת במשנתם המדינית, אלא בהיותם בני ערובה פוטנציאליים של הרחוב הערבי. המסר לבוחר פשטני וחד: "הם ילכו איתם". הציבור הערבי, המהווה כחמישית מאזרחי המדינה, מתויג שוב ושוב כסכנה מוחשית וככלי להטלת ספק מוחלט בלגיטימיות של כל חלופה שלטונית.
מנגד, במחנה המרכז־שמאל המראה משקפת תמונה כמעט זהה, ורק צבעי האיום משתנים. שם הדחליל התורן הוא המיעוט החרדי. תחת מעטפת מוצדקת ועקרונית של דרישה לשוויון בנטל השירות הצבאי התפתח קמפיין שחרג מזמן מבירור ערכי של חלוקת המשאבים הלאומית. החרדי עובר דמוניזציה כסמל לסחטנות תקציבית, להקמת "מדינת הלכה" ולחורבן הכלכלה הישראלית. במקום להציע מתווה ארוך טווח, ריאלי ואמיץ לשילוב החברה החרדית במשק ובשירות, המסרים מתמקדים בהפחדה קמפיינרית מפני השתלטות דתית דורסנית. הבוחר החילוני מוזהר שאם לא יצביע כנדרש, הוא יתעורר בבוקר למחרת במציאות של הדרה קיצונית וקופה ציבורית מרוקנת.
הטרגדיה הגדולה טמונה בעובדה שהשיטה הזו מניבה פירות אלקטורליים מהירים, אך גובה מחיר הרסני של פירור הסולידריות החברתית. כאשר מערכת הבחירות מצטמצמת למלחמת מיעוטים, השאלות הגורליות באמת נדחקות אל השוליים. איש אינו מציג תוכנית מדינית סדורה לזירה הפלסטינית והאזורית מול לחצים בינלאומיים כבדים, ואיש אינו מתעמת עם מחירי הדיור והמזון שמרסקים את מעמד הביניים ואת השכבות החלשות. סוגיות מורכבות כאלו דורשות אחריות ומענה מעמיק, שאינם מתאימים לקליפ קצר ברשתות החברתיות. קל לאין שיעור ללבות איבה כלפי אוכלוסיות מוחלשות מאשר לפתור כשלי עומק מבניים.
הסתה נגד מיעוטים היא אולי נתיב יעיל לגיוס קולות ברגע האמת, אך היא יוצרת שוקת שבורה ביום שאחרי. החברה הערבית והחברה החרדית אינן עומדות להיעלם - הן בשר מבשרה של הישראליות וחלק בלתי נפרד מעתידה הכלכלי והחברתי. מנהיגות המבצרת את כוחה על ידי סימון אזרחיה כאויבים פנימיים, תשמוט את היכולת המוסרית והמעשית לאחדם ולמשול בהם כאשר ייסגרו הקלפיות. הציבור ראוי למערכת בחירות שמתמקדת באתגרים האמיתיים: בביטחון האישי, בחינוך ובבניית חזון של שותפות אזרחית. הגיע הזמן שנדרוש מנבחרי הציבור להילחם בבעיות המדינה, ולא באזרחיה.
ד"ר ניסים כץ הוא מומחה לתקשורת ולפוליטיקה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו