אחרי 7 באוקטובר בער בי ללמוד עזרה ראשונה. זה קרה אחרי ששמעתי את הסיפור של קאי לבאן, תינוק בן עשרה ימים מקיבוץ נירים. קאי שהה בממ"ד עם הוריו, וכשהמחבלים לא הצליחו לפרוץ את דלת הממ"ד - הם הציתו את הבית, והחדר התמלא כולו בעשן מחניק. קאי נחנק ושפתיו העלו קצף. לאמו, איימי, לא נותרה ברירה, ובכל פעם שהשתרר שקט יחסי בחוץ, היא היתה מניחה את קאי על אדן החלון כדי שינשום קצת אוויר נקי.
אני לא יודעת למה דווקא זה, מכל סיפורי הזוועה, נגע בעצב פתוח אצלי. דמיינתי את עצמי בסיטואציה הזו, ונולדה בי דחיפות בהולה: אני חייבת לדעת כל מה שניתן לדעת כדי להציל אנשים בסיטואציות מזוויעות, חלילה.
לא שזה באמת הגשים את עצמו. בשבוע שעבר הבן הקטן שלי פתח את הראש. היה כל כך הרבה דם, ומצאתי את עצמי מזעיקה את כל חובשי השכונה. לא הצלחתי להביא את עצמי לטפל בזה כשמדובר בתינוק שלי, אף על פי שעם אחרים במשמרות החד־שבועיות שאני מקפידה להתנדב בהן זה הולך לא רע דווקא.
אבל יש מקום אחד שבו אני מנועה מלהתנדב: ביישוב שלי. המדובר ביישוב חרדי, וחובשי היישוב חתומים על אמנת "צוות הצלה", אשר אומרת כי הם עושים משמרות רק גברים עם גברים. מובן שכשיש מקרה חירום, או מקרה שבו צריך לטפל בנשים - אנחנו, החובשות היישוביות, מופיעות ונותנות טיפול, ואף אחד לא אומר לנו כלום.
אבל באופן כללי, כשאני רוצה לעשות משמרת התנדבות - ואני רוצה לעשות זאת לפחות פעם בשבוע - אני נוסעת עשר דקות לתחנה בעיר הקרובה, ויוצאת למשמרת שלי משם.
היכולת להבין
שקלתי ארוכות אם להיעלב - ולבסוף החלטתי שלא. אף אחד מהגברים הללו לא חושב שאני פחות טובה מהם, פחות חכמה, פחות מוצלחת או פחות מוכשרת. לא ולא. אני כנראה יותר מוכשרת מרובם, ובכל אופן, הכישרון הכי יעיל שהצלחתי למצוא בתוכי היה היכולת להבין אותם.
הם גברים חרדים שומרי נגיעה ושומרי הלכה. הם גברים חרדים שנפשם יצאה לתרום לחברה, ושלא מצאו מקום לעשות את זה בסטנדרטים ההלכתיים שהם מקפידים עליהם. ואז הם מצאו את "צוות הצלה", עברו את כל המסלול המפרך והפכו לחובשים הטובים ביותר בגזרה, וכיום הם מטפלים בכל אישה ואיש מכל מגזר, גזע ודת, על פי ההלכה. מי אני שאפריע להם? הרי זה לא פיקוח נפש, כי כשזה כן - אף אחד לא מעיר לי ולא אומר כלום.
יש מקום אחד שבו אני מנועה מלהתנדב: ביישוב שלי. יישוב חרדי, שבו החובשים חתומים על אמנת "צוות הצלה", שאומרת שהם עושים משמרות רק גברים עם גברים
אז מה הבעיה של הצבא למצוא פרמדיק? החיילים הדתיים הללו התגייסו בתנאי מפורש ובהבטחה ברורה שתהיה הפרדה. אז למה לרכוב על נושא כאילו "הומניטרי" של רפואת חירום, כשלכולם במערכת ידוע שאין בזה שום מצב חירום, כי תמיד ניתן למצוא פרמדיק גבר בסביבה שייתן את המענה הרפואי?
זה העלה בי מחשבות נוגות: האם הצבא כשיר בכלל לגייס אנשים שומרי תורה ומצוות? האם כל הדיבורים על גיוס חרדים הם סתם רצון לנגח קהילה שלמה, כשבעצם אין מוכנות ונכונות אמיתית להכיל גיוס של חרדים בצבא כפי שהם?
קשה לדבר גבוהה־גבוהה על שילוב כאשר אין הכלה לצרכים, לאמונה, לשמירת ההלכה. בסופו של דבר, מי שמתעקשים לדחוף בכוח את "הפרמדיקית בצריח" לפלוגה דתית רק כדי לנפנף בדגל השוויון המגדרי - רק מוכיחים שהשוויון בנטל מעולם לא היה המטרה האמיתית שלו.
מי שבאמת רוצה אותם מתחת לאלונקה - חייב לאפשר להם להישאר מי שהם, גם כשהם מחליטים באיזה אופן הם מחזיקים אותה.
ד"ר רבקה רביץ היתה ראשת הסגל של הנשיא ראובן ריבלין, וכיום היא יזמת, חוקרת, סופרת ומרצה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו