תורת משה

"אדוני ראש הממשלה, מאין הכוחות?" השאלה הזו חוזרת על עצמה שוב ושוב בראיונות של ראש הממשלה נתניהו, ובצדק. למרות הקושי בתפקיד, לא מעט אנשים ביטאו את רצונם להחליפו, אך רוב הפוליטיקאים השאפתנים הסתפקו בעמדות פחות נחשקות או פרשו לעשות לביתם.

מי שהצליחו לשרוד במגרש הפוליטי, לא פעם המציאו עצמם מחדש, כרתו בריתות מוזרות, דילגו בין מפלגות או - אם העקרונות שלהם לא התאימו לנסיבות או פגעו בסיכוייהם להיבחר או להתמנות - שלפו עקרונות אחרים.

ביום הבוחר עומד האזרח מול ערימת פתקים, שמייצגים פוליטיקאים שמקפידים לא לומר מה הם באמת חושבים או שמשנים ללא הרף את עמדותיהם. מערכות הבחירות שלנו הפכו לנשפי מסכות, שבסיומם מתגלה שמתחת לכל מסכה מצויה עוד אחת. הנטייה שלנו היא לחשוב שאידיאולוגיה סדורה ועקבית, שגם משתקפת בהתבטאויות ובפעולות של פוליטיקאי, היא דבר חיובי שהציבור יעריך ויתגמל. אבל הדוגמה האקטואלית שמונחת לפנינו מציגה מציאות מורכבת יותר.

למשה פייגלין יש השקפה מנומקת ועקבית, והוא חי לפיה גם כשהמשמעות היתה מחיר אישי כבד. אך אם לשפוט לפי מבחן התוצאה, שנים ארוכות הערכיות הזו לא הניבה כוח אלקטורלי מספיק. הציבור הישראלי מרבה להתלונן על נבחריו, אך ברגע האמת הוא בוחר דווקא במוכר, בידוע ובמיוחצן היטב.

הקורא הצעיר יופתע לשמוע שפייגלין הורשע בהמרדה ונשפט למאסר (שהומר בעבודות שירות) בעקבות חסימת צירי תנועה מרכזיים במחאה על הסכמי אוסלו. בתנועת מטוטלת צינית של היקום, אחרי 30 שנות אסון שהביאו עלינו ההסכמים הללו, הפרקטיקה אומצה על ידי מחאת קפלן תחת המיתוג "ימי שיבוש".

כאשר מדיניות שמאל מובילה לפעולות המעמידות בסכנה את חייהם של אזרחי ישראל, התנגדות אזרחית נחשבת להמרדה. אך כשאחרי 30 שנה ההשלכות האפוקליפטיות מקישות בדלת הממ"ד עם אר.פי.ג'י, אותו אופן התנגדות מוכרז כפעולת מחאה לגיטימית בדמוקרטיה.

ליוויתי השבוע את הדור הצעיר למפגש נוער של "זהות" עם מנהיג התנועה. בתוך אולם ללא סממנים חיצוניים של קמפיין ישבו כמה עשרות מול במה קטנה. צעירים עם חזות היפסטרית בחולצות רוק כבד לצד בחורי ישיבה בשחור־לבן, כיפות סרוגות וגוזמבות לצד נערות אינסטגרם. הם שאלו שאלות נוקבות וקיבלו מראש התנועה תשובות ארוכות ומנומקות, מגובות בעובדות היסטוריות, בביאורים ובדוגמאות.

ניסיתי לדמיין מועמדים בולטים אחרים מהמערכת הנוכחית בסיטואציה דומה; שיח ישיר בין־אישי, ללא סיסמאות, ללא קמפיינר לצידם, בלי להסביר לשואל מה השאלה הנכונה שעליו לשאול כשהם לא רוצים לתת לו תשובה על השאלה ששאל. היחיד שעלה בדעתי כמועמד מתאים לסיטואציה הזו לא קיים כזו כבר שנים ארוכות, אולי הוא כבר לא נדרש אליה.

אני מניחה ששניהם לא יאהבו את ההשוואה הזו, אבל היחיד בזירה הפוליטית הנוכחית שאני מזהה כמועמד לאתגר באופן מהותי ומכבד את בנימין נתניהו - לא נתניהו של סוללת היועצים והיח"צ, לא נתניהו של הפוליטיקה הקטנה והספינים, אלא נתניהו של הראייה ההיסטורית, העומק, החוכמה ותחושת האחריות האדירה שמניעה אותו כבר עשורים - הוא משה פייגלין. ואין ראיה כבדה יותר מהעובדה שנתניהו השקיע לאורך השנים מאמץ לא מבוטל בבלימתו.

כניסתו של פייגלין לכנסת הבאה הפכה ודאית לנוכח האיחוד עם "הציונות הדתית", והרעיונות שהוא מקדם החלו להדהד גם בהתבטאויות של מועמדים ממפלגות אחרות. בדומה לנתניהו, המעיד על עצמו שהוא שואב את כוחו משליחותו, גם פייגלין חדור תחושת שליחות, ולכן נשאר במערכה למרות כישלונות העבר. הכנסת הקרובה תבחן אם פייגלין הפוליטיקאי התפתח באופן שיאפשר לפייגלין ההוגה לעצב מחדש את המציאות הישראלית.