טראמפ מהמר על המצור הכלכלי – והסכנה שמאחורי המהלך

למתבוננים מן הצד, התנהלותה של ארה"ב בעימות עם איראן נראית נעדרת מטרה, הפכפכה ואפילו כאוטית. מצב רוחו של טראמפ כשהוא מתעורר בבוקר ומתחיל לצייץ הוא שקובע את המהלכים בשטח: יום אחד פנינו למתקפה כוללת שתמחק את איראן מעל למפה, למחרת פנינו להסכם, וביום שאחרי אנו מסתפקים במצור כלכלי.

ובכל זאת, בשיגעון יש מידה של היגיון - הגיונו של הנשיא טראמפ, איש עסקים ממולח שנבחר לנשיאות ארה"ב פעמיים. טראמפ לא רוצה במלחמה, ולא מסתיר זאת. נראה שהתאכזב מן ההישגים המוגבלים לטעמו של העימות עם איראן באביב האחרון, ואין לו כל רצון "לחזור על הניסוי".

אמנם ארה"ב וישראל פגעו ביכולות הצבאיות והגרעיניות של איראן - אבל עדיין יש לה טילים, כטב"מים ואמצעי לחימה נוספים, ובהם היא עושה שימוש נגד ארה"ב ובעלות בריתה באזור; ומה שחשוב יותר: משטר האייתוללות עודנו חי ונושם, ואפילו בועט, ולטראמפ אין סבלנות לשימוש בכוח שלא מביא לתוצאות מיידיות.

וכך, במקום מלחמה טראמפ מעדיף עימות דיפלומטי, או אף כלכלי, ובמקום לתקוף את איראן - הוא מהדק את המצור הכלכלי עליה ומונע ממנה לייצא נפט ולייבא סחורות. לטובת טראמפ משחקת העובדה שהכלכלה עולמית הסתגלה למציאות החדשה במפרץ, ולראיה - מחירי הנפט בעולם, ובעיקר בתחנות הדלק בארה"ב, לא נוסקים. ובכלל, ערב בחירות האמצע בנובמבר, המלחמה ירדה מן הכותרות וחדלה להעסיק את הציבור האמריקני, שמלכתחילה היה רחוק מלהתלהב ממנה.

לטובת טראמפ משחקת גם העובדה שהמצב הכלכלי בתוככי איראן הולך ומחמיר. שער הריאל האיראני קורס לעומת הדולר, בשווקים מורגש מחסור במוצרי מזון והמחירים מאמירים. ברור לכל שהמשטר בטהרן יתקשה לקיים מדינה של 90 מיליון נפש במציאות שכזו לאורך זמן. הבעיה היא רק שלמונח "לאורך זמן" יכולים להיות כמה פירושים: חודשים בודדים - אך גם שנים אחדות.

מכאן נובעת האסטרטגיה של טראמפ, שלפיה מכיוון שהאיראנים חוששים ממלחמה כוללת, ומכיוון שגם אינם מסוגלים לעמוד לאורך זמן במצור הכלכלי שהוא הטיל עליהם - הם שימצמצו ראשונים וייכנעו.

אלא שטראמפ לא מביא בחשבון שלאיראנים אין מה להפסיד. הרי ויתור או כניעה - או לחלופין, גרירת רגליים עד שיתמוטטו כלכלית - גרועים בעיניהם מהסלמה רבתי ומחידוש הלחימה. אחרי הכל, האיראנים לא חושבים כמי שהובסו במלחמה. הרי טראמפ הוא זה שמצמץ ראשון, הפסיק את האש והיה להוט להגיע עימם להסכם. ולבד מכך, נותרו בידיהם יכולות צבאיות משמעותיות, שבהן הם יכולים לעשות שימוש כדי להצית אש גדולה במפרץ.

אם כן, טראמפ וישראל צריכים להביא בחשבון שככל שהאיראנים לא רוצים במלחמה - הם עלולים להגיע למסקנה שמדובר ברע במיעוטו, ושאולי אף עדיף "לפרוץ קדימה" אל עימות כולל על פני המתנה בחוסר מעש עד שיקרסו כלכלית.

אפשר גם שהאיראנים מניחים שטראמפ מפחד ממלחמה יותר מהם, ולכן הם מאמינים שגם אם יפתחו באש - טראמפ לא יעז לשוב ללחימה עצימה, ויעשה הכל כדי להביא לרגיעה. מוטב, אם כן, שטראמפ ידאג לשכנע את האיראנים שהוא רציני, ושבמקרה הצורך הוא עשוי לפעול נגדם בכל הכוח - וזה, כידוע, לא המצב כרגע.

הנחת העבודה בישראל ובוושינגטון היא שהמצב בשליטה, ושארה"ב ואיראן מנהלות דיאלוג כוחני, אבל כזה המצוי בשליטה, ואין חשש מחידוש הלחימה. אלא שצריך להביא בחשבון שאיראן תבחר לשבור את הכלים אם היא תגיע למסקנה שמבחינה כלכלית גבה אל הקיר, או שטראמפ לא יעמוד בלחץ ויוותר במקרה שבו איראן תהיה זו שתחדש את הלחימה.

הנבואה ניתנה לשוטים, ובפרט שמדובר בשאלה מה יעשה טראמפ ומה יעשו האיראנים. ובכל זאת, במצב שכזה - הזהירות מתחייבת.