אלימות בני הנוער היא הסימפטום הכואב ביותר של חברה בקריסה

מורה צעירה וחדשה, מחנכת כיתה ז', נכנסה לכיתה לאחר הרצח האכזרי של ימנו בנימין זלקה ז"ל בפתח תקווה כדי לשוחח עם התלמידים על המקרה.

היא הגיעה מצוידת בהנחיה הכללית של משרד החינוך, שלפיה יש להקדיש לכך שיעור ולשוחח עם התלמידים והתלמידות על אלימות ועל הסכנות שהיא מביאה. אחד התלמידים אמר, שמי שרצחו היו כנראה שמאלנים. "איך זה קשור?", שאלה המורה, "ואם הם היו ימנים?".

על כך ענה תלמיד אחר: "אם הם היו ימנים, כנראה היתה להם סיבה טובה לרצוח אותו". הקישור בין הרצח הנורא לפוליטיקה לא הגיע רק מצד אחד: ברשתות היו מי ש"האשימו" את הרוצחים בכך שהם "ביביסטים". האלימות הקשה בחברה הישראלית הפכה לעוד כלי בשיח פוליטי מקטב.

כולם הזדעזעו אחרי הרצח האכזרי, ובצדק. מהנסיבות, מהמעורבים, ומההבנה שבישראל 2026 היחס לחיי אדם הגיע לשפל חדש. ועדת החינוך של הכנסת התכנסה במאי האחרון לדיון מיוחד בשיתוף הוועדה לזכויות הילד, משרד החינוך הכריז כי יכין הצעה אסטרטגית ארוכת טווח למניעת אלימות, משרדי ממשלה נוספים הסכימו שיש לשלב ידיים ולבנות "תוכנית לאומית כוללת". אכן, חשוב לקדם תוכנית כזו, בעיקר חשוב ליישם אותה, גם הציבור הישראלי חושב כך. 

 בסקר מיוחד לקראת פתיחת שנת הלימודים שאלנו מה הנושא החשוב ביותר שצריכה הממשלה הבאה לקדם בתחום החינוך. בראש הרשימה, לפני שיפור מעמד המורות והמורים או התאמת מערכת החינוך לעידן ה־AI הציבו המשיבים את ההתמודדות עם האלימות.  

כדי להגשים את תוכניות משרדי הממשלה ואת רצון הציבור, יש להכיר בכך שאלימות היא פוליטית. היא לא אירוע שיש לטפל בו רק במובנים משמעתיים ורגשיים. אלימות בקרב בני נוער לא מתרחשת בוואקום, היא קשורה לאלימות בחברה, והיא אחד הסימפטומים הקשים של חברה בתהליכי קריסה. בית הספר הוא אמנם לא האחראי היחיד להתמודד עם האלימות, אבל הוא מקום שאפשר וצריך לעשות בו הרבה יותר מאשר רק להגיב לאירוע טרגי מסוים כמו הרצח של זלקה ז"ל.

המאבק באלימות בני הנוער לא יכול להיות מנותק מחשיבה על איך מלמדים ילדים לנהל מחלוקות ולהציג עמדות שונות, ואיך דואגים שערכים כמו כבוד האדם וקדושת החיים יוטמעו במערכת החינוך. איך הנטייה הפוליטית של הרוצח או של הקורבן קשורה לשאלת האלימות, שאלה המורה בתמימות.

על פניו היא לא קשורה, אבל השיחה הזאת על האופן שבו מנהלים מחלוקות פוליטיות כלל לא מתקיימת בבתי הספר, לפחות לא באופן קבוע ורציף. גם הציבור הגדול שחושב שאלימות בני הנוער היא הבעיה המרכזית היום בתחום החינוך, צריך להבין שכדי להתמודד איתה באמת, חייבים לאפשר שיח פוליטי בכיתות.

הממשלה הבאה חייבת להתמודד באופן מערכתי עם אלימות בני הנוער, אבל היא צריכה לעשות זאת לא כפרויקט העומד בפני עצמו, אלא כחלק בלתי נפרד מלימוד הידע והמיומנויות הנדרשים לחיים בחברה דמוקרטית. לבתי הספר חייב להיות תפקיד מרכזי בכך, בוודאי בחברה מקוטבת ופצועה כמו החברה הישראלית בעת הזאת. 

ד"ר תמי הופמן היא עמיתת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה וראשת התוכנית למדיניות חינוך לדמוקרטיה