בין המידע לרעש - זהו הנכס החשוב ביותר בבחירות הקרובות

בשבוע הבא יוגשו הרשימות לכנסת ה־26. שלב זה מהווה את יריית הפתיחה למערכת הבחירות הנוכחית שמתקיימת בעיצומה של מהפכה טכנולוגית שעשויה להתברר כאחת המשמעותיות שידע העולם מאז המהפכה התעשייתית. כמו אז, גם היום הטכנולוגיה משנה במהירות את הדרך שבה אנחנו עובדים, מתקשרים, צורכים מידע ומקבלים החלטות.

בעידן שבו בינה מלאכותית יכולה לייצר מציאות, האתגר הגדול במערכת הבחירות אינו רק לשכנע את הבוחר, אלא לגרום לו להאמין שמה שהוא רואה ושומע הוא אמת. סרטון שלא צולם, הקלטה שלא התקיימה או אמירה שלא נאמרה יכולים להיראות אמינים לחלוטין.

ה־AI לא מחליף את הפוליטיקאים; במובנים מסוימים הוא מחליף את המציאות. כשהאמת עצמה הופכת לעניין של גרסה או ויכוח, הדמוקרטיה עלולה להישאר ללא הבסיס שמאפשר לה להתקיים: אמון.

זו סוגיה ציבורית מהמעלה הראשונה. בעולם העסקי, אמינות היא נכס. חברות משקיעות שנים בבניית מוניטין מול לקוחות, שותפים, עובדים ומשקיעים, ויודעות שלעיתים די באירוע אחד כדי לערער אמון שנבנה לאורך זמן. במערכת הפוליטית העיקרון דומה. היכולת של ממשלה למשול, של הכנסת לחוקק ושל הציבור לקבל החלטות, נשענת על תחושה שיש עובדות, כללים ומקור שאפשר לסמוך עליהם.

הסכנה האמיתית בעידן ה־AI אינה שנשתכנע משקר, אלא שנפסיק לתת אמון גם באמת. הקרקע ממילא שברירית: בסקר OECD שנערך ב־30 מדינות, רק 39% מהציבור דיווחו על רמת אמון גבוהה או בינונית-גבוהה בממשלה, בעוד 44% דיווחו על רמת אמון נמוכה או היעדר אמון. במפלגות פוליטיות הנתון היה נמוך אף יותר. הבינה המלאכותית אינה יוצרת את משבר האמון, אך היא עלולה להעצים אותו ולהאיץ אותו.

באיחוד האירופי נכנסו לתוקף כללים המחייבים שקיפות רחבה בפרסום פוליטי, ובמקביל נוספו חובות גילוי בנוגע לתוכן מסוים שנוצר או שונה באמצעות בינה מלאכותית.

בישראל אושרה לקראת הבחירות לכנסת ה־26 הוראת שעה המחייבת סימון של תעמולת בחירות שהיא "נחזות עמוקה" (Deepfake). במדינות נוספות, ובהן ברזיל, קנדה וסינגפור, אומצו בשנים האחרונות כללים שנועדו לצמצם שימוש מטעה בדיפ־פייקים ובתוכן פוליטי מלאכותי. למרות הבדלי הגישות, המכנה המשותף ברור: המטרה אינה לעצור את הטכנולוגיה, אלא לשמור על אמון הציבור במידע שהוא צורך.

אבל חקיקה יכולה לסמן זיוף; היא אינה יכולה לייצר אמינות. לכן האחריות מונחת לא רק על כתפי המחוקקים והרגולטורים, אלא גם על כתפי המועמדים והמפלגות. דווקא בתקופת בחירות, שבה הפיתוי להבטיח הכל לכולם גדול במיוחד, נמדדים מנהיגים ביכולת לנהוג בעקביות, להציג עובדות גם כשהן אינן נוחות, להודות בטעויות ולהסביר לציבור לא רק מה הם מבטיחים, אלא גם מה מגבלות המציאות. מכאן נדרשת קריאה ברורה לפוליטיקאים עצמם: האחריות של מנהיגים ומפלגות היא לא רק לנצח אלא גם לשמור על כללי המשחק שיישארו כאן ביום שאחרי. מערכת בחירות היא מטבעה זירה תחרותית, אך לא כל כלי שאפשר להשתמש בו ראוי לשימוש.

מערכות בחירות מתנהלות כתחרות על תשומת הלב. בעידן הבינה המלאכותית הציבור מוצף בתכנים, סרטונים, כותרות והודעות, ולעיתים מתקשה להבחין בין מידע אמין לבין רעש. דווקא במציאות כזאת, תשומת לב אינה ניתנת למי שמדבר הכי חזק, אלא למי שנתפס כאמין. האמון הוא שמאפשר למסר לחדור את הרעש. זו נקודת המפתח לבחירות הקרובות: ככל שהטכנולוגיה מאפשרת לייצר יותר תוכן, כך עולה ערכם של הדברים שאי אפשר לייצר בלחיצת כפתור: עקביות. אחריות. שקיפות. אמינות. מציאות אפשר לייצר באמצעות אלגוריתם. אבל אמון - עדיין חייבים לבנות ביושר, יום אחר יום.

הכותבת היא מנכ"לית גלעד ממשל ולובינג