לידיעת הנשיא עמית: דמוקרטיה מתה בצעדים קטנים

מאה שמונים ותשעה בכירי שב"כ לשעבר עתרו נגד מינויו של דוד זיני לראשות השירות. בג"ץ דחה את העתירה. עד כאן - מדינת חוק במיטבה: רשות מחליטה, מתנגדים עותרים, בית המשפט מכריע. אלא שאז הסיפור חדל להיות ויכוח על מינוי והפך למחלוקת על עצם קיומה של מערכת משפט דמוקרטית: העותרים סירבו לחשוף את זהותם.

דרישת זיני לדעת את זהותם אינה גחמה. מאות שנים נאבקו נתבעים על הזכות הבסיסית להליך הוגן: לדעת מי מאשים אותם. רק במשטרים דיקטטוריים אין שקיפות. המלך או הכנסייה שפטו ורק הם ידעו מי המאשים ומה האישום. זה הספיק.

בדמוקרטיה הכלל הפוך: אין הליך הוגן בלי לדעת מי מאשים ובמה. בג"ץ עצמו הכיר בכך וקבע שלזיני עומדת הזכות לעיין ברשימת העותרים. הם בחרו להתעלם, בטענה אבסורדית שלא הוצא צו פורמלי. העובדה שהמשנה לנשיא סולברג סבר שדי בהמלצה - לא שינתה דבר. כיצד מצדיקים זאת מי שמציגים עצמם כמגיני הדמוקרטיה? מדברים על חשש מנקמנות. אין ראיות, רק תחושות. אלא שמעבר מתחושה להפקעת זכות יסוד אינו קביל בשום שיטת משפט דמוקרטית. ודאי שאינו מצדיק ביזוי של הכרעה שיפוטית

לא הגנה אלא שלילת הזכות

הפרדוקס מגיע לשיאו כשבא־כוח העותרים מודה בזכותו של זיני, אך טוען שבהיעדר צו אופרטיבי אין חובה לכבדה. זו אינה הגנה על זכויות – זו שלילת הזכות עצמה. הרי כבר בשנה א' בפקולטה למשפטים לומדים פרחי המשפט שבמקום שיש זכות - יש סעד. זכות שאינה ניתנת לאכיפה אינה זכות אלא הצהרה ריקה. יש לקוות שגם משפטני השב"כ זוכרים זאת.

העותרים מבקשים להפוך יוצרות: להטיל על זיני את הנטל להצדיק את זכותו לדעת, במקום שהם ינמקו מדוע מותר להם להפר החלטה שיפוטית ולרמוס זכות יסוד בהליך הוגן. למרבה התדהמה, נשיא העליון יצחק עמית הצטרף אליהם והציע לזיני לשקול לוותר על זכותו, כי "לא בטוח שזה עושה לו טוב". עצה רעה שמלמדת על עולם הפוך: בעל הזכות מתבקש להתקפל, ואלה שפוגעים בה זוכים לרוח גבית ממי שאמור להיות ראשון מגיניה.

לידיעת כבוד הנשיא עמית: דמוקרטיה מתה בצעדים קטנים לא רק כשהשלטון פוגע בזכויות, אלא גם כשמי שאמורים להגן עליהן בוחרים שלא לעשות כן. למשל, כשזהות העותר נותרת סודית, זכות הופכת להמלצה, וקיום פסק הדין נעשה עניין של בחירה. אם בשב"כ שכחו זאת, אסור לנשיא בית המשפט העליון שלא להזכיר להם.