היום זה יקרה שוב: התמונות המסורתיות עם הילקוט החדש, השלטים המעוצבים בכניסה לבתי הספר, ושרשרת ציוצים של פוליטיקאים שמברכים ב"שנת לימודים פורייה ומוצלחת". ואז יגיע 2 בספטמבר, ודממת אלחוט תשתלט על השיח הציבורי. במדינת ישראל החינוך לא בראש סדר העדיפויות הלאומי.
אף אחת מהמפלגות כיום לא באמת מציבה את החינוך כדגל מרכזי או טורחת לדבר עליו ברצינות. הנושא נדחק לשולי התעמולה, למצעים שנשכחים יום אחרי הבחירות. אכפת לנו מביטחון, ובצדק. אכפת לנו מיוקר המחיה, מפוליטיקה סוערת, מרפורמות משפטיות, ממחירי הנדל"ן ומהפקקים בכביש. בכל הנושאים האלה אנו הופכים עולמות, יוצאים לרחובות, מתווכחים באולפנים ומעלים ומפילים ממשלות. אבל חינוך? חינוך מקבל כותרות רק בשני מקרים: כשיש איום בשביתה של ארגוני המורים יומיים לפני פתיחת השנה, או כשיש אירוע אלימות קיצוני שמזעזע את הרשת לכמה שעות.
איך הפכנו את הבסיס לקיומנו לחצר האחורית של סדר העדיפויות הלאומי? חינוך הוא לא עוד "תיק" בממשלה ולא עוד סעיף תקציבי שגוזרים סביבו קופון פוליטי. חינוך הוא הביטחון הלאומי האמיתי שלנו, הוא מנוע הצמיחה הכלכלי, והוא כוח משמעותי שיכול לסייע בחיבור חברה שסועה. הילדות והילדים שנכנסים היום לכיתה א' הם המפקדים, המדענים, הרופאים, המהנדסים ומנהיגי הציבור של מחר. להפקיר את הדיון על איכות החינוך שלהם זה להפקיר במודע את עתיד המדינה.
בזמן שהמערכת הארצית עסוקה בכיבוי שריפות ובמאבקים אינסופיים, הנטל עובר לשטח. בשלטון המקומי אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחכות שהמדינה תתעורר. העברת סמכויות לשלטון המקומי היא צעד מתבקש.
ראשי ערים ורשויות מקומיות מוצאים את עצמם נאבקים יום־יום כדי למלא את הוואקום: לשדרג תשתיות, להביא תוכניות חדשניות, להשקיע בבינה מלאכותית ולעשות שמיניות באוויר כדי לשמר צוותי הוראה איכותיים שקורסים תחת העומס.
אבל שלטון מקומי חזק ומסור אינו תחליף לחזון לאומי. אסור לנו להשלים עם מציאות שבה מעמד המורה נשחק עד דק ושהשיח על חינוך יסתכם בספירת ימי חופשה בלוח השנה במקום בשאלה אילו בני אדם ואילו אזרחים אנחנו מגדלים כאן.
הגיע הזמן שהציבור הישראלי יפסיק להירדם בשמירה. החינוך של הילדות והילדים שלנו חייב להפוך לנושא שמבעיר את השיח הציבורי בינואר, במאי ובאוגוסט בדיוק כמו שהוא עושה ב־1 בספטמבר.
הגיע הזמן שנדרוש חינוך כערך עליון, בכל יום מחדש. כי אם לא נשקיע היום במי שיושב ליד השולחן בכיתה, לא יהיה מי שיחזיק את המדינה הזו מחר.
הגיע הזמן לעבור ממילים למעשים, ואנחנו דורשים שינוי שמבוסס על ארבעה עקרונות יסוד: חיזוק מעמד המורה, הבטחת איכות הוראה גבוהה, התאמת מערכת החינוך לעולם המשתנה וצמצום פערים.
כל זאת חייב לקרות, לצד העברת סמכויות משמעותית לשלטון המקומי, המוכיח בכל יום שהוא המפתח לניהול אפקטיבי ומותאם אישית של החינוך.
הכותבת היא ראש עיריית גני תקווה ויו"ר ועדת החינוך בשלטון המקומי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו