כמעט 100 מיליארד שקל לחינוך - אז למה המערכת ממשיכה להיחלש?

אנחנו אוהבים לראות את הכותרת "שלום כיתה א'". יש בה אופטימיות, דף חלק שמעתה יוכלו כל תלמיד ותלמידה להתחיל ולצייר עליו את מסלול חייהם. אנחנו נספק את הצבעים, והם יציירו את קשת חייהם, מלווים במורים איכותיים. הכל מתחיל ונגמר בחינוך טוב. השנה המשפט הזה מלווה בספקות. האם באמת מערכת החינוך הישראלית, שקורסת לתוך עצמה, מספקת לילדינו את מה שיבטיח להם עתיד טוב יותר?

מדי שנה גדל תקציב משרד החינוך, ובשנת 2025 עמד על קרוב ל־100 מיליארד שקלים. המדינה והרשויות המקומיות מוציאות סכומי עתק על חינוך. ובכל זאת התחושה של הורים, מורים ותלמידים היא שמערכת החינוך הולכת ונחלשת.

השאלה החשובה אינה רק כמה כסף מוציאה המדינה על חינוך, אלא לאן הוא הולך, מי מקבל אותו, ומה מקבלים תמורתו. כאן נפרשת תמונה מטרידה.

מחקר של מרכז טאוב, שהתבסס על נתוני משרד החינוך ובחן את החינוך היסודי הרשמי עד 2023, מצא כי ההוצאה הממוצעת לתלמיד בחינוך הממלכתי הכללי עמדה על כ־22.3 אלף שקל. בחינוך הממלכתי־דתי היא היתה כ־24.3 אלף שקל - משמע כ־9% יותר. בחינוך הממלכתי הערבי ההוצאה היתה נמוכה יותר, כ־23.7 אלף שקל. אפילו בתוך מערכת החינוך הרשמית אין שוויון תקציבי מלא. שלא לדבר על כך שברשויות חלשות ובפריפריה ההשקעה נמוכה יותר. לכאורה זה היה צריך להיות הפוך. המערכת היתה אמורה להשקיע יותר ברשויות חלשות, אבל זה לא המצב בשטח.

ילד שנולד למשפחה חזקה במרכז הארץ אינו מקבל אותה מערכת חינוך שמקבל ילד ביישוב חלש בפריפריה; ילד בחינוך הממלכתי אינו לומד באותה מערכת כמו ילד בחינוך החרדי, ותלמיד בחינוך הערבי מתמודד עם פערים אחרים לגמרי ועם חשש לירי באמצע היום.

הדיון נעשה מורכב יותר כשמגיעים לחינוך החרדי. הוא פועל באמצעות רשתות ומוסדות בעלי דרגות שונות של פיקוח, תקצוב ולימודי ליבה. בשנים האחרונות הוזרמו למערכת החרדית סכומי עתק כחלק מהסדרים פוליטיים. על פי המכון לדמוקרטיה, בתקציב 2025 הוקצו כ־2 מיליארד שקל של כספים קואליציוניים למוסדות חינוך חרדיים. במקביל, בתקציב 2024-2023 אושרה להם תוספת של כ־3.5 מיליארד שקל.

ברור שילד חרדי זכאי לחינוך ציבורי. הבעיה היא העיקרון שעליו חייבת להתבסס מערכת ציבורית. כסף ציבורי צריך להיות קשור לדרישות ציבוריות.

אם המדינה מתקצבת מוסד, עליה לדרוש ממנו תוכנית לימודים שתאפשר לתלמיד השתלבות בחברה ובכלכלה. לבדוק כמה שעות מוקדשות ללימודי ליבה, ולדעת מה התוצאות. כסף בלי אחריות אינו מדיניות חינוך. הוא העברה תקציבית.

נוסף על כך, צריך להפסיק למדוד את מערכת החינוך על פי גודל התקציב ולהתחיל למדוד אותה לפי תוצאה. כמה תלמידים יודעים לקרוא ולהבין טקסט בסוף כיתה ג'? מסיימים תיכון עם אנגלית ומתמטיקה ברמה שתאפשר להם ללמוד מקצוע מבוקש? כמה מגיעים להשכלה גבוהה, וכמה משתלבים בשוק העבודה? מערכת החינוך אינה זקוקה לעוד תקציב, אלא לרפורמה.