שערי בתי הספר ייפתחו מחר בבוקר לקראת שנת הלימודים תשפ"ז, והתחושה המלווה את ההתרגשות המסורתית שונה בתכלית מזו של שנים עברו. לצד הציפייה להתחלות חדשות, מרחפת מעל מערכת החינוך כולה תחושת דחיפות גורלית.
מאות אלפי תלמידים יצעדו לכיתות, אך בליבם של אנשי החינוך וההורים, ובחברה הישראלית כולה, מנקר פצע פתוח ומדמם: זיכרון הרצח המזעזע של הנער ימנו זלקה בפתח תקווה. המקרה הנורא הזה, שבו נער צעיר נרצח בלב עיר בישראל, אינו רק עוד אירוע פלילי חמור בשרשרת אירועי פשיעה; הוא מהווה קריאת השכמה אחרונה למערכת החינוך. מדובר בתוצאה הקיצונית, המוחשית והכואבת ביותר של תרבות האלימות המפעפעת ברשתות החברתיות וזולגת באין מפריע אל המציאות הפיזית.
כדי להבין את עומק המשבר ומקורותיו, יש לבחון בעין ביקורתית את השינוי המהותי שהתחולל במעמדם של "סוכני הסוציאליזציה" (סוכני החִבְרוּת) בחברה העכשווית. לאורך דורות הגורמים המרכזיים שעיצבו את זהותו, תפיסותיו ועולמו הערכי של הילד היו המשפחה, בית הספר, תנועות הנוער והמסגרות הקהילתיות. הם שהנחילו ערכים של שיתוף פעולה וכבוד הדדי, קבעו גבולות ברורים ולימדו את הנער כיצד להשתלב בחברה.
אולם בעשור האחרון, ובפרט בפתחה של שנת תשפ"ז, התמונה החברתית השתנתה לחלוטין. הסוכן המרכזי, המשפיע והנוכח ביותר בחיי התלמידים מבוקר עד ליל הוא "הסוכן הדיגיטלי" - האלגוריתמים המתוחכמים של פלטפורמות טיקטוק, אינסטגרם וקבוצות הווטסאפ. מוסדות החינוך והמשפחה נדחקו לעמדת מגננה, בעוד המרחב הווירטואלי תופס את מרכז הבמה בעיצוב הנפש וההתנהגות של בני הנוער.
הסכנה המרכזית הטמונה במציאות זו נעוצה בעובדה שסוכן החִבְרוּת הדיגיטלי אינו כפוף לקודים מוסריים, אתיים או פדגוגיים כלשהם. מטרתו המסחרית המוצהרת היא אחת: מקסום זמן מסך, הגדלת מעורבות המשתמשים וגריפת רווחי עתק. בתוך המשוואה האלגוריתמית הזו פרובוקציה, חרמות, השפלות והפגנת כוחנות בוטה מהווים את המטבע העובר לסוחר. כאשר נער צעיר נחשף יום־יום לתכנים אלימים, וכאשר תופעות של שיימינג ולעג פומבי הופכות לבידור לגיטימי שמתוגמל באלפי צפיות ולייקים, המרחק בין המקלדת לסכין מיטשטש לחלוטין.
המשימה החינוכית
המשימה החינוכית הראשונה במעלה לשנה זו חייבת להיות איתור מוקדם ופירוק שיטתי של מוקדי אלימות, בטרם יבשילו לכדי התפרצות. על המורה בכיתה לייחד זמן קבוע לשיח פתוח על המתרחש מאחורי הקלעים - באותן קבוצות ווטסאפ חשוכות ובאותם עמודים אנונימיים שבהם מושחזות הסכינים המילוליות.
עלינו להבהיר לכל תלמיד ותלמידה כי המרחב הווירטואלי אינו שטח הפקר, וכי האחריות לתכנים המופצים ברשת היא אחריות אישית, משפטית ומוסרית כבדת משקל. הרצח של ימנו זלקה חייב להיות בסיס לבירור חינוכי ונוקב בכל שכבות הגיל: כיצד הגענו למצב שבו חיי אדם הפכו זולים כל כך, וכיצד נוכל כקהילה להחזיר לעצמנו את השליטה המוסרית והערכית על המתרחש בתוכנו.
בית הספר בשנת תשפ"ז חייב להיות המעוז שבו מחזירים לדור הצעיר את היכולת לנהל שיחה ישירה פנים אל פנים, להקשיב מתוך כבוד וליישב מחלוקות ללא תיווך טכנולוגי. זהו מאבק מהותי על הסמכות, הנוכחות והמשמעות של המבוגר האחראי. הקריאה לצוותי ההוראה ברורה: אל תחששו לגעת במוקדים הכואבים של הרשתות, ואל תעלימו עין מהמתחים החברתיים המבעבעים בטלפונים הניידים. השתיקה וההתעלמות גובות מחיר דמים כבד. עלינו להפוך כל כיתה למרחב מוגן, שבו ערך קדושת החיים וכבוד האדם ניצבים מעל לכל לייק או שיתוף רגעי. רק מתוך מעורבות אמיצה ותיקון עמוק נוכל להבטיח ששנת תשפ"ז תהיה שנת צמיחה, ולא שנה שתותיר אחריה שבר נוסף.
ד"ר ניסים כץ הוא מורה לתקשורת בביה"ס אורט שפירא בכפר סבא
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו