העימות עם ארדואן מחריף: האם ישראל וטורקיה בדרך להתנגשות צבאית?

התקיפה האווירית הישראלית לפני שבועיים בסוריה, שנועדה למנוע פריסה של כוח טורקי בשדה התעופה אבו דוהור שבצפון המדינה, כמו גם המהלומות הפומביות ואף האיומים שהחליפו ביניהם מנהיגי טורקיה וישראל מאז, מהווים עליית מדרגה חסרת תקדים בעימות בין שתי המדינות, שהלך והסלים בעקבות טבח 7 באוקטובר ושאותו טורחים מנהיגי טורקיה להזין וללבות בחוסר אחריות משווע.

האם עימות זה - מדיני, תקשורתי ואף כלכלי - עלול להידרדר לעימות צבאי בינינו לבין טורקיה? ההיגיון והשכל הישר אומרים שלא. אבל במזרח התיכון לא פעם הרגש, הכבוד האבוד או האמונה המשיחית הם אלו שנותנים את הטון. הבעיה היא שבעימות הזה כבר אין לאן לרדת, מה גם שרבים מהבלמים ומהחסמים שלאורך שנים מנעו הידרדרות והסלמה ביחסי שתי המדינות, הלכו ונשחקו. מכאן שעימות צבאי הוא כבר אפשרות שלא ניתן להוציא מכלל חשבון, ובוודאי עימות העלול לפרוץ בגלל טעות בשיקול הדעת, היסחפות או חוסר הבנה האחד של מהלכי הצד האחר.

דרך ארוכה עשו שתי המדינות במהלך שמונת העשורים האחרונים. טורקיה היתה המדינה המוסלמית הראשונה שהכירה בישראל, עוד בשנת 1949, ובשלהי שנות ה־50 אף חברה לישראל, לאתיופיה ולאיראן ל"ברית הפריפריה" - ברית חשאית מול האיום שהציב למדינות אלו השליט המצרי גמאל עבד אל־נאצר. פריצת דרך התחוללה ביחסי המדינות במהלך שנות ה־90. זו עמדה בסימן שיתוף פעולה מדיני, כלכלי ואף ביטחוני. בתקשורת דווח כי ישראל סייעה בידי טורקיה ללכוד את עבדוללה אג'לאן, מנהיגה של המחתרת הכורדית שבה ראתה טורקיה ארגון טרור.

כל זה השתנה בעקבות עלייתו לשלטון של ארדואן בשנת 2003. בתחילה נראה היה שמדובר בחבטה קלה בכנף. הרי רבים האמינו כי הצבא הטורקי יתערב בנעשה וידיח אותו, ובכל מקרה נטו לחשוב שארדואן הוא אדם פרגמטי, ולכן ייזהר לא לפגוע במערכת היחסים עם ישראל, שבה הטורקים היו הצד המרוויח. אלא שבטורקיה התחולל שינוי עמוק שאותו הוביל ארדואן: מחברה מערבית, מודרנית וחילונית - לחברה הנטועה עמוק בעבר, באסלאם ובמסורת. מחברה שמפנה את מבטה לאירופה ושמבקשת להשתלב בה - לחברה שרואה בעולם הערבי והמוסלמי את מקומה ואת עתידה, ואף מבקשת להוביל עולם זה.

ואז הגיע טבח 7 באוקטובר, הורדו המסכות באנקרה, התחולל שבר גדול והשתרר נתק מוחלט. ובכל זאת, המרחק הגיאוגרפי והיעדרו של גבול משותף תרמו לריכוך העימות

אין פלא שישראל הפכה למכשול בדרך לכל מה שארדואן רוצה להשיג, וגם לשק חבטות כדי לזכות בתמיכה ובלגיטימציה מבית ומחוץ. למעשה, מרגע שארדואן תפס את השלטון בטורקיה היינו עדים להידרדרות מתמשכת, לעיתים מהירה ולעיתים מדורגת, ובכל פעם אמרנו לעצמנו שעדיין יש לאן לרדת, ושליחסי המדינות יש תקרת זכוכית של אינטרסים משותפים שבהם יהסס ארדואן לפגוע. אמרנו - והתברר שטעינו.

ואז הגיע טבח 7 באוקטובר, ובעקבותיו הורדו המסכות באנקרה, ביחסי המדינות התחולל שבר גדול - והשתרר נתק מוחלט. ובכל זאת, המרחק הגיאוגרפי והיעדרו של גבול משותף תרמו לריכוך העימות. אלא שעתה מתברר כי טורקיה הולכת ומתקרבת אלינו.

ראשית - בים התיכון, שאל שדות הגז שבו הטורקים לוטשים עיניים. אבל עתה גם בסוריה, שבה הם מבקשים לנצל את תלותו של אחמד א־שרע בהם. טורקיה רוצה לפתור את הבעיה הכורדית בסוריה, המהווה בראייתה איום אסטרטגי בעבורה, ולנצל את סוריה כגשר להגיע דרכו אל ליבו של העולם הערבי. אלא שבדרך ניצבת ישראל.

ובינתיים הממשל האמריקני, "המבוגר האחראי", מאבד עניין במריבה שבין טורקיה לישראל, ויש בו אפילו המעניקים עידוד לארדואן.

שני הצדדים מרוויחים מהמריבות הקולניות ביניהם, ועם זאת עד עתה גילו זהירות לא לעבור ממילים למעשים, כי הדבר מנוגד לכל היגיון ואינטרס. אבל כאמור, הנתיב שעליו עלינו הוא של התנגשות בלתי נמנעת, ויש רק לקוות שמישהו יבלום ברגע האחרון.