מכינות בתוך בתי הספר התיכוניים? היוזמה הנוצצת שנדונה מראש לכישלון

מבט אל מצעיהן של המפלגות השונות מלמד כי רבות מהן מגלות עניין רב במצבה הרעוע של מערכת החינוך. החדשות המשמחות הן שכמעט בכולן כבר מבינים שמחסור במשאבים אינו הבעיה המרכזית של המערכת, אלא הריכוזיות המוגזמת, הסרבול ודיכוי החופש והיוזמה שמאפיינים אותה. אמנם הפתרונות עדיין מנוסחים בכותרות, אך הם מסמנים יציאה מהקונספציה והבנה של מה שנדרש לעשות, גם במחיר שביתה ארוכה ומאבק נחוש.

אך יש גם הצעות שמזכירות ששינויי תפיסה לוקחים זמן, ושלקונספציות יש נטייה לזנב בנו ולחזור בדלת האחורית. כזו היא הצעת מפלגת ביחד להקים "מועצה לאומית לחינוך, המורכבת מכל הזרמים, שתתווה תוכנית חומש יציבה ותנתק את המערכת מהפוליטיקה". אם למועצה יהיו סמכויות ייעוץ בלבד, הנזק יסתכם בעיקר בבזבוז זמנם של אנשים טובים על ויכוחים. אם תינתן לה סמכות לקבוע מדיניות ולהקצות משאבים, נקבל אותה גברת ריכוזית בשינוי אדרת.

כך גם ההצעה הנוצצת להכניס כלי AI כתחליף למורים ולשיעורים פרונטליים. ייתכן שזו הצעה טובה שנזקיה יעלו על תועלותיה - מוקדם מאוד להעריך. בדיוק משום כך אין צורך בהנחיה מגבוה כיצד ללמד. ניסוי וטעייה של אנשי החינוך בשטח יעשו את שלהם: פלטפורמות טובות יתפשטו, אחרות יגוועו, ובתי ספר מסוימים יפנו לכיוון טכנולוגי יותר, בעוד אחרים יעדיפו להיות שמורות טבע מפני השפעותיהם השליליות של המסכים. אין פתרון חינוכי אחד שמתאים לכל התלמידים, ולכל התפתחות יש יתרונות וחסרונות שרק הזמן, ניסוי של רעיונות ויוזמות יסייעו לברר את האיזון ביניהם.

ולבסוף, רעיון שתופס תאוצה במצעים של ישראל ביתנו, ישר!, ביחד ועוד: הכנסת המכינות אל התיכון. הרעיון אטרקטיבי, ולא במקרה. המכינות הקדם־צבאיות נהנות ממוניטין של יוקרה ומעניקות לבוגריהן מעין חותמת איכות לקראת השירות הצבאי וההשתלבות בחברה. מדוע לא למשוך מעט מזוהרן ומהצלחתן אל שנות התיכון?

כדי להבין מדוע הרעיון חסר תוחלת במתכונת המוצעת, צריך להבין את מקור הצלחת המכינות. הטמעת מערכת מוצלחת בתוך פלטפורמה מיושנת ומסורבלת לא תהפוך את הפלטפורמה למוצלחת - היא עלולה להפוך לעוד פרויקט בשרשרת הרפורמות הכושלות שנוסו לאורך השנים.

הסוד הוא בחופש ובבחירה של כלל השותפים במעשה החינוכי. אם משרד החינוך יפנים זאת - יקומו תוכניות רבות ומגוונות, מונעות מחזון ומוכוונות לצורך

המכינות הצליחו בזכות יזמים חברתיים וחינוכיים, שקיבלו כר נרחב לבניית מפעל חינוכי עצמאי ואידיאולוגי. הן מגדירות את מטרותיהן, בוחרות את מי לקבל, חניכיהן בוחרים אם להגיש מועמדות, והן משתמשות במשאבים כראות עיניהן. כיוזמות עצמאיות, מימין ומשמאל, הן הצליחו להעמיד מחדש את עיצוב האישיות ובניית התודעה הציונית בראש סדר העדיפויות של המעשה החינוכי, בלי מועצות מקצועיות ממונות ובלי מפקחי תוכן. המאפיינים הללו נעדרים ממערכת החינוך הציבורית הנוכחית, והשמטתם תהפוך את הלאמת הרעיון המכינתי לכושלת ומיותרת.

הפנמה אמיתית של רעיון הביזור תממש אחרת לגמרי את הרצון לשאוב השראה מהמכינות: במקום להגדיר מה כן - להסיר חסמים. מערכת החינוך לא חייבת לקבוע לבתי הספר באיזו שנה תלמידיהם ייבחנו בבגרויות. היא יכולה לצמצם את בגרויות החובה לכמה בחינות בסיסיות הרלוונטיות לקבלה ללימודים אקדמיים ועל־תיכוניים, ומעבר להן - לאפשר מסלולי בחירה בהתאם לתחומי העניין ולחוזקות האישיות.

כך יישאר לבתי הספר זמן להכניס תוכניות שיעסקו בעיצוב זהות, בתרומה לחברה ובהכנה לחיים אזרחיים, בלי ששר או פקיד יגדירו תוכנית ויפקחו על יישומה או על טיב ההתקשרות עם מפעילים חיצוניים. הסוד הוא בחופש ובבחירה של השותפים במעשה החינוכי. אם משרד החינוך יפנים זאת - יקומו תוכניות רבות ומגוונות, מונעות מחזון ומוכוונות לצורך. השר שיאפשר אותן יוכל לגזור את הסרט בלי שכפה דבר על איש, אלא פשוט אִפשר אותן.

הכותב הוא ראש מחלקת מדיניות חינוך בפורום קהלת