הגענו לימים הארוכים בשנה: סוף החופש הגדול. הקייטנות הסתיימו, הסבתות גמורות. זהו, חברים - כל איש לעצמו. ואם כל זה לא מספיק, מי שהחליטו לקחת את ילדיהם ליום כיף בפארק שעשועים כלשהו גילו שצמחו מעמדות חדשים בישראל: לא אשכנזים מול ספרדים, לא נייחים מול ניידים - אלא בעלי כרטיס פטור מתור ומקורביהם המלווים מול שאר דלת העם.
הרשתות מלאות עדויות על ילדים והורים חסרי אונים שעומדים כמו גלמים בתורים שלא זזים, בזמן שהמוני בעלי צמידים ומלוויהם מדלגים עליהם ועולים על המתקנים פעם אחר פעם. הורים לילד עם פטור מתור שולחים בסבבים את שאר האחים כדי לקבל צמידים, ונערים מגיעים עם שניים ושלושה "מלווים". העובדים בפארקים מפחדים לומר מילה. בעידן שבו בן רגע נשלפת מצלמה וכל אחד יכול לביים כל סיטואציה כרצונו, מי ירצה לככב בסרטון ויראלי כרשע המפלה נכים?
בחברה סולידרית אנשים רואים זה את זה, מפנים מקום באוטובוס לקשיש ולאישה הרה, מאפשרים להורה לילד עם צרכים מיוחדים לעקוף בתור
החלמאות הממסדית הזאת נשענת על הסלידה המולדת של בני ישראל מעמידה בתור, על קריטריונים נרחבים לזכאות ועל תעשיית הזיופים עבור הטבות ממשלתיות (כמו במקרה של תווי הנכה). ועל כל אלה מנצחת תרבות הפוליטיקלי קורקט, שמשתיקה כל ניסיון להטיל ספק בריא באוחזי הכרטיס הקדוש. גם אם הם רצים חמש קומות במעלה המדרגות למגלשת המים ונראים כאילו הרגע יצאו מגיבוש השייטת - יבוא הטרחן התורן וינזוף בכם שיש נכויות שלא רואים. נכון, יש הרבה נכויות שקופות וכואבות שאין לזלזל בהן, אבל כזאת הונאה ציבורית כולנו רואים יפה מאוד.
הכוונה היתה טובה, אבל בפועל רעיון הפטור מתור הוא ההפך מסולידריות חברתית. בחברה סולידרית אנשים רואים זה את זה, מפנים מקום באוטובוס לקשיש ולאישה הרה, מאפשרים להורה לילד עם צרכים מיוחדים לעקוף בתור. לפורמט הזה קוראים אדיבות, והוא מתאפשר רק באופן התנדבותי. זה עושה נעים בלב, והכי חשוב - זה לא יכול להתקיים כשאדם מרגיש מרומה או מנוצל. הפטור מתור לא רק מבטל את האמפתיה הציבורית הטבעית, אלא גם יוצר עוינות שיכולה להתפתח לקטטה של ממש, כפי שראינו לפני שבוע בימית 2000. והכי חמור - זה גורם לכל מי שלא הערים על המערכת להרגיש פראייר.
במקום לעודד מסרים בריאים של תושייה וערבות הדדית, תרבות הפטורים מעודדת רמאות ואינפנטיליזציה. כל בעיה רפואית גורמת לאנשים לחשוב איך יוציאו פטור מהתנהגות חברתית בסיסית כמו לעמוד בתור. כל אחד מחפש קצה חוט של בעיה רפואית, אולי איזו אוושה קלה בלב, למען כרטיס VIP נצחי. ואם אתם, לא עלינו, בריאים לחלוטין - כדאי לפחות למצוא חבר עם כרטיס הקסם שאותו תוכלו ללוות.
לפני שנה טיילתי בפורטוגל וביקרתי במבצר בלן, מבצר יפהפה לחופה של ליסבון. הרשויות החליטו להגביל את כמות המבקרים המותרת באתר העתיק, ומחוצה לו השתרך תור מופתי ארוך בן שעתיים, שבו חיכו מבוגרים, נשים וטף, ואפילו אנשים בכיסאות גלגלים. אף אחד לא העלה בדעתו שיש לו זכות מולדת לחתוך את התור ושהזמן שלו חשוב מזה של הזולת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו